"הדרכים המוליכות אל הדעת מופלאות ממש כדעת עצמה".
אנחנו [לפחות אני] ההדיוטות, פשוטי העם, כמעט הייתי אומר הבורים במרבית מתחומי הידע, ברוב ערוצי המדע, עומדים לרוב נפעמים [לפחות אני] כאשר אנו לומדים על האנשים שחקרו, גילו, פיתחו והמציאו דברים גדולים ומשמעותיים. תגליות פורצות דרך, חלקן משנות את האופן שבו האנושות (או חלקה) תופסות את העולם. הציטוט הפותח את הסקירה לקוח מספרו של ארתור קסטלר - יוהאנס קפלר, האיש ופעלו (דביר, 1970 [תרגום מאנגלית חיים בן-עמרם]). קסטלר הוגה, עיתונאי, סופר רב פעלים, קומוניסט שהתפכח, אבל גם מיזוגן [ואולי אף אנס], ידע לכתוב. כך גם ספרו על קפלר האיש שהפך את מסלולי כוכבי הלכת לאליפסות מהמעגלים ההרמוניים החביבים על האל.
קפלר היה איש של 'בין'. כאיש של שלהי ימי הביניים (1630-1571), הוא נולד למשפחה של מעמד נמוך, נוכלים, חולי וטירוף (הוא נאלץ להגן על אמו שהואשמה כמכשפה), הוא עסק במדע, במדידות ובחיפוש אחרי עובדות, אבל האמין בהרמוניה של האל, עסק באסטרולוגיה וכתב הורוסקופים [צריך להתפרנס איך שהוא]. מתלונן על כולם, אבל ממשיך לחפש קירבה ומעמד, מערבב מתמטיקה, פיזיקה ואסטרונומיה עם מיסטיקה.
למזלנו, ולמזל הביוגרפים שלו, קפלר היה טרחן נוראי שלח מכתבים לכל עבר, גם למי שלא ענו לו שנים. ולא רק הרבה מכתבים, אלא מכתבים ארוכים, מפורטים ומביעי רגשות. גם כתביו תיארו לא רק את הנוסחאות, העובדות והחוקים, אלא גם את 'הדרכים הנפלאות' שבהן הגיע או לא הגיע למסקנותיו. אי יציבותו הנפשית גרמה לכך שהוא נע ונד בין מקומות מגורים, אך גם בכיווני מחשבתו. לפעמים אינטואיציה גאונית הובילו אותו מטעות לטעות עד למציאת החוק.
