האם אפשר בלי גברים?

שער 'נשים ללא גברים'

אל הספר הזה הגעתי מכמה סיבות. הראשונה, חפשתי עוד ספרים שנבחרו על ידי אוריאל קון מו"ל תשע נשמות שאני מעריך את טעמו. אני עוד צריך לחזור לכמה מספרי 'זיקית' שיצאו בשותפות של קון עם שירה חפר מו"לית לוקוס שגם את בחירותיה אני מעריך. הסיבה השנייה היא הרצון לאזן את קריאתי שנוטה לסופרים עם קריאת סופרות. סיבה זו נכרכה עם הצורך [כן, הצורך] לקרוא ספרים שלא נכתבו באנגלית או אמריקנית במקורו. כל אלה השתלבו ב'נשים ללא גברים' שכתבה הסופרת האיראנית שהרנוש פארסיפור (2019 [תרגם מפרסית והוסיף אחרית דבר תומר בן אהרון]) ואשר יצא בסדרת 'חוצפנית קטנה' שהיא שיתוף פעולה של ההוצאות 'הכורסא' ו'תשע נשמות'. בקיצור - סופרת, לא מאנגלית וקון וגם הילית חמו-מאיר מו"לית הכורסא. ולא התאכזבתי. קראתי מעט מסופרים פרסים-איראניים, אבל פארסיפור מציגה כתיבה ייחודית על מקומות, חברה, ומחשבות שונים, אחרים שלא הכרתי.

"הבתולים שלי הם כמו עץ, חשבה פתאום.

היא הרגישה שהיא מוכרחה להביט במראה. מוכרחה לראות את פניה.

אולי זאת הסיבה שאני ירוקה.

עור פניה היה בגוון של זית עם נגיעה של צהוב. תחת עיניה היו קמטים, ובמצחה היה וריד שתמיד בלט. מר אהתשאמי אמר לה:

"את כל כך קרה, כמו קרח."

ומהדוחת חשבה, לא, לא כמו קרח. אני עץ.

היא תוכל לנטוע את עצמה באדמה.

אני לא גרעין, אני עץ. אני צריכה לשתול את עצמי."

גברים ללא תקווה - צלם בעז זלמנוביץ

בריאליזם קסום המזכיר את כתיבה דרום אמריקנית ואת המת המהלך של אמאדו, אך גם בריאליזם ישיר ומטיח מספרת פארסיפור על חמש נשים הנמשכות באמצע המאה הקודמת לגן בית בעיר כרג' השוכנת למרגלות הרי אלבורז. הראשונה מַהדוֹחְת פַּרְהאמי מחליטה לשתול את עצמה ולהפוך לעץ בעקבות הרהורים על חוסר המוצא והמתח שבין הניסיון לפרוץ ולטייל בעולם ובין המשקולת של המסורת והרצון להישאר כבולה בכבלי הצניעות שאליה חונכה. הזמן חולף, היא מכה שורש ומושכת אל הגן ארבע נשים הנמלטות מהגברים של טהרן. מנוס שמתה כבר פעמיים ונרצחה על ידי אחיה; פאאֶזה החוששת להישאר רווקה בתולה שמאוהבת באדם הלא נכון?; זרין-כּוֹלה הזונה הנמלטת מחייה ומהכפייה הגברית והנשית ומנסה להיטהר עד כדי שקיפות; ופרוח-לקא העשירה שנמלטת מיחסו המזלזל של בעלה גם לאחר שדחפה אותו במדרגות. השליטה והתוקפנות הגברית וחוקי המסורת לא מרפים, ומהגן הן יפוצו בעולם כל אחת לגורלה שלה.

מראות שבורות - צלם בעז זלמנוביץ

אי אפשר, ממה שקראתי על פארסיפור, שלא להתייחס לעמידתה על עקרונותיה ועל נכונתה לשלם מחיר כבד על כך. פּארְסיפּוּר, ילידת טהרן, 1946, ש"פרסמה עד היום למעלה מעשרה רומנים וקבצי סיפורים". כך נכתב בדש הספר, "את הנובלה נשים ללא גברים היא החלה לכתוב בשנות השבעים של המאה הקודמת, אך רק בשנת 1989 הצליחה לפרסם אותה, לאחר שסבלה במשך שנים מרדיפה של המשטר ואף ריצתה עונש של חמש שנות מאסר. הספר זכה לביקורות חריפות באיראן, דבר שהביא את ועדת המוסר הממשלתית לפשוט על משרדי הוצאת "נוֹקְרֶה" כדי לאסוף את עותקי הספר." אין זה משנה מה משטר המדכא השולט באיראן - שלטון השאה או השלטון האיסלמיסטי הקיצוני. היא נשלחה פעמיים למאסר על רקע פוליטי, ופעם נוספת בעקבות כתיבה שלא עומדת בסטנדרטים של "הכתיבה הצנועה". בראיון לידיעות אחרונות היא הסבירה שעדיף לשבת בכלא מאשר לראות את זכויות האדם נרמסות מבלי שתוכל לפעול. לכן היא גם חייה מחוץ לארצה ולנפשה, כפי שהיא מצוטטת: "בני חי באיראן ואני רוצה לגור לצידו, אבל איני יכולה לסבול את האווירה באיראן – אני מבוגרת מדי מכדי שנערה בת חמש־עשרה תאמר לי: סדרי את כיסוי הראש שלך." 'נשים ללא גברים' מציג באופן לא מתלהם את המעצורים הפנימיים והחיצוניים הדתיים, התרבותיים והחברתיים הנכפים על הנשים באיראן, ואולי לא רק שם.

שימו לב גם לאיור העטיפה שנעשתה על ידי שרית עברני, שגם איירה את עטיפת הרשת התרבותית של נעה מנהיים ועוד. ההשקעה באיור שנעשה במיוחד עבור הספר, דבר שמאפיין את רוב ההוצאות לאור העצמאיות שאני עוקב אחריהן [לדוגמה - 'תשע נשמות', 'לוקוס', 'אפרסמון', 'לסה' ויסלחו לי האחרות], היא לטעמי, תוספת חשובה בהגשת הספר. זו אמירה שיש כאן משהו שהוא לא מוצר צריכה זול, אלא מוצר נבחר ומובחר שכל פרט בהגשתו נשקל ונבחן. תקנו מההוצאות העצמאיות.

#ספר בקול נשי איראני, ריאלי וקסום, שונה ומאתגר. מומלץ לכל מי שרוצה להימלט מספרי "אחותו של...", "בתו של..." ו-"אשתו של..." ולקרוא קול נשי אמיץ ועצמאי, ולקורא ספרות טובה.

אז קפסולות וצוללות? תקראו ותהיו נחמדים.

ויש גם שיר

We starve, look at one another

Short of breath

Walking proudly in our winter coats

Wearing smells from laboratories

#ספר #פארסיפור #נשיםללאגברים #איראן #חוצפניתקטנה #הכורסא #תשענשמות