אחד העניינים שיש להחליט עליהם כאשר כותבים רשומה היא הכותרת. האם היא תמשוך את הקורא או הקוראת הפוטנציאלים? ויותר מכך האם האסוציאציה שלך מזכירה ומבהירה את הספר, ובאם תרמוז גם דבר למעיינים ברשומה, שחלקם, כך יש להניח לא קראו את הספר. האסוציאציה הראשונית שקפצה לי בראש אחרי שקראתי את ספרו המרתק של בני מר - 'סמוצ'ה: ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה' (מאגנס ובית שלום עליכם, 2019) היא: "כיכר השוק ריקה" אבל זו כמובן קלישאה, וגם להיכנס לביצה נעמי שמרית ולוויכוח השוואתי שאין לי כוונה להיכנס אליו. גם 'כיכר העיר ריקה' נתפס על ידי ספר אחר, שאותו לא קראתי. לכן בחרתי שתי מילים מדבריו של המשורר הסמוצ'אי בינם הלר ביומנו. דברים שמר מביא לשם סגירת הספר והמעגל שנפתח עם שירו של הלר 'חיה אחותי'[עמ' 13-12]. כך כותב הלר ביומנו: "מן האומשלגפלאץ הם נשלחו לטרבלינקה, יחד עם אמי יאכט, אחותי חיה'לה, גיסי שעיה ובתם הקטנה מאשה'לה. מי יזכיר אתכם אני, האחרון שנותר, לא יעשה זאת?"[עמ' 240].
מר, שבין השאר, פועל לתרגום ושימור, או מוטב החייאת השירה והספרות האידישאית, כפי שניתן לקרוא בתרגומיו הרבים, שחלקם קובצו באסופה הנהדרת - 'זר בשלגים' שיצא בהוצאת אפרסמון (2021), יוצא למסע בעקבות רחוב סמוצ'ה בוורשה, ובעיקר בעקבות תושביו שהיו ונעלמו, ולחיפוש החיים ברחוב בין שתי מלחמות העולם. הוא לא עשה זאת בזמן אמת כפי שעשו זאת לונדר ב'היהודי הנודד מגיע' (נהר ספרים, 2008) ששוטט בעולם היהודי של סוף שנות העשרים, וסוּבּוֹטין הדמוגרף הרוסי שבסוף המאה ה-19 חקר את את תחום המושב בסקר שפורסם בשני כרכים על ידי הוצאת קדימה 'בתחום מושבם של היהודים'. הוא יוצא בדיעבד לחפש אחריהם. בביקורת על ספרו של חיים באר 'צל ידו', כותב פרופסור חיים וייס (מעלה 6, יוני 2022, עמ' 12-11): "בסדנה שהוא [המספר=באר] מעביר לתושבי העיר הישישים שהושבו מן המתים [...] מתגלה העובדה הכואבת שההיסטוריה אינה בת שחזור. הסיפורים העולים בסדנה מומצאים, גנובים או חלקיים, ולא ניתן לחלץ מהם כמעט דבר הנוגע לעברה הממשי של העיר. הסיפורים, כמו שוכני הטירה המוסרים אותם, הם ייצוגים מתים; שרידים חלקיים ושבורים לעיר שלא ניתן להשיב אותה אל החיים."
