לקח לי המון זמן לקרוא את קובץ הסיפורים של עמנואל בוב - 'אנרי דושמן וצלליו' (אפרסמון, 2019 [תרגמה מיכל אסייג]). לפני שנפנה לדבר בעניין הספר הכולל שבע סיפורים ואודות מורכבותו, נגיד כמה מילים על ההוצאה לאור. 'אפרסמון ספרים' היא הוצאת ספרים עצמאית שהוקמה בשנת 2018 על-ידי יואב רייס, ויוֹרי מירון, לפי אתרה, היא "מציעה לקוראי העברית יצירות פרוזה מתורגמת שנכתבו בתקופה שבין סוף המאה התשע-עשרה ועד למחצית המאה-העשרים. יצירות הפותחות צוהר אל התהפוכות החברתיות והתמורות התרבותיות, בצל המשברים הפוליטיים שאפיינו את התקופה, ולאורם של ניצני השיח הפסיכולוגי של ״תום המאה״. תשומת ליבנו נתונה בין השאר לספרות העוסקת בשאלת הבחירה המינית בהיבטיה המגוונים, בטרם הפכה לשיח החברתי של העת החדשה".
אני לא מבין את כל המילים הללו, רק את חלקן, אבל בוב הוא בחירה מתאימה לאומץ של הוצאה עצמאית המביאה לקורא סופר שאיננו ידוע לציבור הרחב. ולא שסופרים ידועים הם בחירה גרועה, למשל צוויג. כמו צוויג, גם בוב כתב בין מלחמות העולם [אם כי צוויג גם לפני הראשונה], וגם הוא לא שרד את השנייה. ובלי להשוות לצוויג, גם בוב מקלף את האדם מחיצוניותו ומשאיר את הנפש עירומה וחשופה. בקובץ שראה אור ב-1928, בוב מציג את אותם 'אנשים הבודדים' שעליהם שרו הביטלס או ניגן ביל אוויס, אבל בפריז. כל הדמויות בסיפורים הן בודדות, רגישות, פגועות, אשר כל דבר מצית את להבת הדיכאון והנואשות:
"הוא שמח כל כך לדבר עד שנדמה כי נעשה צעיר יותר. הוא היה סמוך ובטוח שמצא חן בעיניה, והידיעה נסכה בו ביטחון. הוא עמד להמשיך כשלפתע פרצה האישה בצחוק.
"אל תהיה מגוחך. אם אתה אומלל כל כך, מוטב לך לשים קץ לחייך."
אנרי דושמן האדים. לרגע חיפש אחר מענה הולם.
כשלא מצא, קם ממקומו ויצא, ולבו מר.
הגשם שהִכה בפניו עודד את רוחו. שתי שורות של פנסי גז התחברו בקצה השדרה. ראשיהם של העוברים והשבים נגעו באריג מטריותיהם.
"לשים קץ לחיי! היא מטורפת... איזה עולם אכזר," חשב לעצמו." [עמ' 9]
הסיבה לקריאה הממושכת בספר נובעת מהקושי לקרוא ברציפות את הספר. קשה לבלוע את הפגיעות, העליבות הנפשית והתלישות של גיבורי הסיפורים. גם כאשר נדמה שיש מוצא, הם שמים לעצמם רגל, דוחקים את גופם ונפשם לפינה, וחותכים את הקשרים שאולי נוצרו, או יוצרים חיבורים מסוכנים או חד-צדדים. בוב גם מפרט ופורס את הפרטים, התחושות והתהליכים הרגשיים. כפי שהוא מנסה לשכנע את הקורא דרך דבריו אל בן שיחו בסיפור 'מה שראיתי': "אספר לך את הסיפור שאותו תקרא כאילו איני הגיבור הראשי בו. לא אנהג במשוא פנים. להפך, אעלים כל מה שיכול להיות לטובתי... אם כך, אתחיל. שים לב היטב. אל תדלג על משפטים ושורות כי הרי מדובר באושרי. בפעם אחרת אכתוב לך מכתב ארוך כדי לשעשע אותך.... אבל היום אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה, שים לב. אף שאשמע כמי שחוזר על דבריו, אומר לך שוב כי אושרי נתון בידך" [עמ' 84]. עלובי הנפש של בוב משוטטים בחוסר מנוחה בחיפוש אחר מגע ואושר, מחפשים תלות וקשר ולא מוצאים. זה נורא, זה קשה וזה כתוב נהדר.
#ספר סיפורים של חיפוש אחר אהבה ושל חוסר תקווה. כתיבה מורכבת, מופרטת ומדכאת. מומלץ ביותר למי שמוכן להתאמץ. ותקנו מהוצאות העצמאיות.
אכלתם? שתיתם? רקדתם? עכשיו תקראו ותהיו נחמדים.
ויש גם שיר
This is for all the lonely people
Thinking that life has passed them by
Don't give up
Until you drink from the silver cup
And ride that highway in the sky