"רוב ספרי הקריאה העוסקים במעשה הקריאה הם גם בלתי קריאים. במובן זה, רובם חותרים תחת המושג - "קורא", "טקסט", "משמעות", "פרשנות" - שהם עצמם מבקשים להגדיר או לפענח." [עמ' 98]. אורי הולנדר מציב בפני עצמו אתגר בספרון 'דווקא אליטה! מסות' שיצא ב'נהר ספרים' (2020). האתגר מוטח גם בפני הקורא התמים, החסר תרבות אליטיסטית (יהיה אשר תהיה), שכן הספר מהלך מתנדנד על גבול הבלתי קריא ומובן להדיוט כמוני בחלק ממסותיו. עכשיו כאשר אני כותב את סקירתי הקצרה עלי להחליט האם לקלס בהתאם לנאמר: "לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך." (מסכת מגילה טו, א) או לקלל? והאם זה משנה בכלל? כמה יקראו או ינסו לקרוא בספר מסות העוסק בתרבות? לא רק בגלל מורכבותו הנובעת מסגנון הכתיבה ועומס האסוציאציות והקישורים, אלא בגלל שהנושא או הדברים אודות 'תרבות' בכלל מעניינים אותם?
טוב, אז מותר לי להיות נסות להיות קצת אליטיסטי לפחות בניסיון לצלוח את ספרו המורכב של הולנדר, או לפחות להתענג על המאמץ שלא תמיד מצליח. הולנדר, כך כתוב בערך שעל שמו בכל-יודעת, הוא משורר, מוזיקאי, מסאי וחוקר ספרות ואמנות, ולפי רשימת עיסוקיו, מחקריו, כתביו, ופרסיו - התרבות היא שדה או גן המרעה או הציד הטבעי שלו המבודד מההמולה של "תעשיית התרבות": "הבטחת קיומו של ה"גן", דהיינו אפשרות קיומה של יצירה איטית שנעשית באהבה, היא, בעיני, מובנה של הקריאה "היו אליטה", ומעין סם נגד לרעלני הפסימיזם התרבותי" [עמ' 32]. זו בעצם קריאתה הנואשת של המסה הראשונה, המעניקה לספר את שמו, אל תתביישו להיות אליטה תרבותית: "ובכל זאת, אין נימפאות בלי גן. על כן, היו אליטה. יתרוצצו נא החולדים, יצפרו הצופרים, ינהמו גלגלי מכונות המתכת. עלינו לעבד את גננו." [עמ' 33].
