מה אני מבין בפילוסופיה? למעט קריאה אקראית בספרים שנכתבו על הפילוסופיה וקריאה מרפרפת בכתבי אחדים מהפילוסופים, הרי לא למדתי באופן יסודי, חוץ מקורס מרתק של אבנר דה שליט לפני עידן ועידנים, וקצת על פילוסופיה של ההיסטוריה ושכחתי את שיעוריו של אסא כשר בפו"ם. אבל, כבר כתבתי זאת מספר פעמים בעבר, אני אוהב [או מחבב] לאתגר את עצמי בקריאת ספרים על דברים שאני לא מבין בהם בכלל, ומכיוון שהספרון הדקיק 'על אמת המידה של הטעם' שמכיל מספר כתבים של דוד יום שיצא ב-1984 בסדרת טעמים - כתבי מופת באסתטיקה של הוצאת הקיבוץ המאוחד וספריית הפועלים [תרגום מירי קרסין] עמד במדדים לנישא על הגב בטרק בהרי רילה [כבר יש תיאור מעולה שלו בבלוג חלומות שמורים של השותפה-האהובה שלי] לקחתי אותו לדרך. אין כמו לקרוא על אסתטיקה על שפת אגמון תכול בהרי הירוקים. לא?
טוב, אז אחרי בזבזתי מילים, במה מדובר. דוד יום הפילוסוף האנגלי בן המאה ה-18 שעסק בחקירת הסיבתיות, בחקר התפיסה שלנו את העולם, וביכולת לנו להבינו או לא הבינו דרך החושים והרגש. בספרון מופיעים מספר מסות [זה השם הנכון?] של יום. העיקרית שבהם על אמת-המידה של הטעם עוסקת ביכולת לקבוע מדרג מוצק של טעם והאם הוא נובע מהאובייקט עצמו [נגיד השיר, הציור, הפסל וכו'] או רק בעיני המתבונן. הם הצלחתי להבין יום טוען: "היופי אינו איכות המצויה בעצמים כשלעצמם: הוא קיים רק ברוחו של המתבונן בהם, וכל רוח קולטת סוג שונה של יופי" [עמ' 11]. בהמשך הוא טוען: "ברור בתכלית, שאין חוקי היצירה האמנותית נקבעים על-פי שיקולים א-פריורי, או שאפשר לראות בהם פסיקות מופשטות של השכל, הנובעות מן ההשוואה בין אותם רעיונות שגורים והיחסים ביניהם, שהנם נצחיים ובלתי משתנים".
