מאז השפל האינטלקטואלי וההשפלה [לפחות מבחינתי] של חלוקת 'מי הזיז את הגבינה שלי' [שאני נזהר לא לקרוא לו ספר] על ידי הרמטכ"ל מופז לקציני צה"ל מדרגת סא"ל ומעלה בראשית שנות ה-2000, יש לי רתיעה רפלקסיבית מספרי מוטיבציה ושינוי באותיות גדולות ועם ציורים פשוטים המבהרים את כוונת המשורר. באותה מידה יש לי רתיעה גם מגוראים המוכרים ססמאות שבשוק היית קונה בשנקל, במאות שקלים או דולרים וזה עוד בהנחה. להם זה בטוח שווה. כך גם לדן אריאלי שהפך מפסיכולוג וכלכלן התנהגותי אקדמאי, מפרופסור לכוכב רוק ולנביא. גם לו זה כנראה שווה להוציא קלישאות באריזה של ניירות וכריכה קשה [שאני נזהר לא לקרוא לה ספר] את 'שווה לך - ההיגיון הסמוי שעומד בבסיס המוטיבציה שלנו' (ידיעות ספרים-ספרי חמד, 2018).
טוב, אז מה הייתה המוטיבציה שלי לקרוא את הדבר הזה, הרי כבר שלקחתי אותי לידיי ידעתי שהוא כתוב במעט משפטים ואותיות גדולות שלא מיושרות לשני הצדדים(!) [כאן כבר חשדתי] וידעתי שמדובר בהוצאה של הרצאות TED? מעל הכל מדובר בדן אריאלי שדברים אחרים שלו היו מעניינים ומרחיבי דעת, למרות שהוא כנראה עובר תהליך שעוברים רבים מאנשי האקדמיה שהפכו לכוכבי אופרה ולמשפיעים. תהליך שניתן לראות בהידרדרות הכתיבה שלהם ומהצורך להנפיק ניצוצות וקלישאות [לדוגמה יובל נוח הררי] בשביל לרצות את המו"ל, את האגו ואת חשבון הבנק.
