מדי פעם אני שמח לארח בבלוג רשומות של אורחים. האמת שכבר קשה לקרוא לדותן דרוק אורח. אולי אורח קבע? בכל מקרה דותן קורא וסוקר לא מעטים ספרים הקשורים, אם מותר לי לנחש, לתקופה המעצבת של חייו - הלחימה ברצועת הביטחון במחצית השנייה של שנות התשעים של המאה הקודמת (כמו הרשומה הקודמת שלו על 'אין שומר בלבן'). הפעם הוא קרא את 'בחזרה לארץ הארזים' שכתב יוסף (יוסי) ברוך פרומר (ספרי ניב, 2023) והנה הסקירה לפניכם. גם אתם ואתן מוזמנים ומוזמנות לפרסם אצלי סקירות ספרים העוסקים בצבא וביטחון.
-------------------------------------
לבנון לא זרה לו, הוא היה בה כמה פעמים, השאיר בה חברים ונראה שגם חלקים ממנו והוא רוצה להיפרד ממנה שוב. המשפט הזה יכול היה להיכתב גם בגוף ראשון, אנחנו מאותו הדור, ההוא של השנים האחרונות ברצועת הביטחון, למדנו יחד בבית הספר הריאלי העברי בחיפה, הוא היה "אזרח" ואני "פנימיון", הוא התגייס לשריון ואני לחי"ר.
יוסי, או הרב פרומר יש לומר, משתף את חוויותיו ומחשבותיו על לבנון, ההיא של רצועת הביטחון בחלקו הראשון של הספר, וההיא של מלחמת לבנון השנייה בחלקו השני. בהקדמה הוא מסביר למה כתב את הספר, או למה החליט לפרסם את שכתב לאורך השנים:
"אני כותב את הספר הזה כדי להיפרד שוב. חשוב לי שכל חייל שחווה לחימה או אובדן ידע שזה בסדר לפנות לעזרה...כדי שהורים, בנות זוג ובני משפחה יקבלו הצצה רגשית לתוך עולמם של הלוחמים...אני נגד מלחמות, וכי למלחמות יש מחיר אנושי נורא...כי לא הייתי רוצה שחייל ישראלי ייכנס שוב בחזרה לארץ הארזים".
יוסי מספר על הכניסה הראשונה שלו לרצועת הביטחון בלבנון, למעשה היה זה ממש לקראת סיום שירותו, עד אז לא יצא לו לעשות קו לבנון. את הקו עשה במוצב עישייה בצפונה של רצועת הביטחון, סמוך לכפר שעל שמו נקרא המוצב, ליד רכס השמיס שהיווה חלק מרכזי מהפעילות המבצעית באותה הגזרה. המ"פ היה אפי דפרין (עמ' 19), לימים יפקד על גדוד 9 במלחמת לבנון השנייה, וייפצע באורח קשה בקרב המעבר של ואדי סלוקי ממש בסמוך לסיומה של המלחמה. כנראה שיש איזה עניין עם החזרה ללבנון, לארץ הארזים.
הוא מתאר את השיירה עמה עלה בפעם הראשונה ללבנון, זו שיירה טיפוסית שכזו, ערב רב של חיילים, כולם רוצים, או צריכים להגיע למוצבים בלבנון, הם יחליפו שם חברים שכבר ארוזים ומוכנים להסתער על הרכבים כדי "לרדת לארץ", מעבר כזה מאזור לחימה לשקט שבארץ. כלי רכב ממוגנים, חצי ממוגנים ולא ממגונים כלל, מספרי ברזל, מילוי דפיות של שיבוץ קרבי, מינוי מפקדים לכלי הרכב, תדריך ויאללה יוצאים. עם תחילת הנסיעה עושים כמה תרגולות, כי השיירה כמובן מהווה מטרה להתקפות מצד חזבאללה, וכאלה היו לא מעט – מטענים, ירי נק"ל וירי טילי סאגר (עמ' 20). הקריאה בסיפור השיירה הראשונה, השהייה במוצב, אורח החיים בו וכמובן הפעילות המבצעית בשמיס – ביתם של הטנקיסטים ששרתו במוצב עישייה וכמובן גם של החי"רניקים שבאותו הזמן לוחמי חטיבות הצנחנים וגולני "זכו" להתחלף כל ארבעה חודשים במקום ההוא, לוקחת את הקורא לתקופה ההיא ולתחושות שלה, ולאלה שהיו שם זה ממש מרגיש כאילו חזרה בזמן. יוסי מיטיב לספר את התחושות של הלוחם והמפקד הזוטר ברצועת הביטחון, הוא עושה זאת דרך התיאור של הקור המקפיא עצמות בחורף בשמיס ובעישייה, השלג שנערם בדרכים ועל השטח סביב, דרך הקולות בקשר בתנועה, בשהייה במארב וכמובן בזמן אירוע. תיאור האוכל המיוחד ההוא במארבים, פק"ל הקפה והדרך בה שימש כדי שלמור על ערנות במארבי טנקים ארוכים, אולי ארוכים מדי, מעין מוצבים רק שמדי פעם התקפלו וחזרו למוצב האם – עישייה.
"...שני מסוקים שהיו בדרך לדלעת ולבופור התנגשו...יש שמות?...לא, בינתיים לא יודעים..." (עמ' 50). רביעי בפברואר 1997, יוסי וצוות הטנק במארב רגיל שמיס, אני בשבוע כניסה לקורס קצינים בבה"ד 1, כנראה שלשנינו היו אותן שאלות, והתשובות היו זהות – "בינתיים לא יודעים". יוסי מתאר רגעים קשים, גילוי השמות, השיחה עם ההורים, עם החברה ששאלה "אבל אתה, איך אתה מרגיש?" (עמ' 56), הוא משתף, לרגע עומדות דמעות בעיניו ומיד מסלקן, הרי הוא לוחם, מפקד, לא יכול להישבר – "...אספתי את עצמי מהר, ולא בכיתי אחר כך שנים" (עמ' 56). ביציאה מהקו חלק הולכים לבקר את המשפחות השכולות מאסון המסוקים, הכיר שמונה נופלים ורק אחרי שנים הגיע למשפחות שלהם. הוא מתאר את הקושי: "חלק מהן לא הכרתי לעומק ולא ידעתי במה אברך אותן ומה אומר...אולי כי להגיע להורים זה להוסיף לכאוב, אולי כי זה להתמודד עם הכאב, אולי כי זה להכיר בו...אולי מנגנון הגנה..." (עמ' 59). מאותם שמונה שיוסי הכיר, הכרתי אני שניים, שגיא ברקוביץ שהיה חברי לפלוגה בפנימייה הצבאית והתגייס לשריון, וירמי כהן, שהיה שני מחזורים מעליי בפנימייה הצבאית, גם הוא מהשריון (עמ' 59).
יוסי ממשיך לתאר את קורותיו בלבנון, את האירועים סביבו, חברים שהיו בקרב, כאלה שנפלו. הוא כותב שלאחר שחברו ליאור נפל בקרב במוצב דלעת, התגבשו אצלו שתי משימות בלבנון, לשמור על הצוות שלו ולשרוד (עמ' 65). הוא מסיים את הקו, עוד קצת ומשתחרר, ומספר על ההקלה שחש כאשר השיירה בה ירד מלבנון חצתה את הגבול – "כמו לקבל את החיים שלך בחזרה. כמו להיוולד מחדש" (עמ' 68).
השער השני של הספר הוא מעין הפסקה מלבנון, יוסי מספר על השרות במילואים, החיים באזרחות והלחימה במהלך האינתיפאדה השנייה ומבצע "חומת מגן". יוסי מאוד ביקורתי, לא רוצה מלחמות, לא מסכים עם המנהיגים ששולחים אותו אליהן, ומתייצב למלחמה – "מבצע חומת מגן" (עמ' 90). הוא מדגיש את העובדה שהכוח שלו סיים את המבצע ללא נפגעים, זה חשוב, משהו שלקח מלבנון (עמ' 97). רגע לפני החזרה ללבנון בשער הבא, הוא מספר על הקושי האישי שלו בשרות בשטחים. הוא לא האמין ולא אהב להיות שם, אבל היה, שרת, למרות. הוא מספר על חבריו לפלוגה במילואים, אלה שהתנגדו להתנתקות מרצועת עזה ולפינוי הישובים, חוו שבר גדול, ראה אותם מגיעים למילואים עם עיניים כבויות, אבל כמותו, מגיעים, משרתים, למרות.
את השער השלישי, זה העוסק במלחמת לבנון השנייה הוא בוחר לפתוח בכותרת "הכנה לפשלה" (עמ' 111). הוא משרת בחטיבת טנקים מילואים (שנסגרה לפני כמה שנים) ששייכת לאוגדת הגליל, זו שגל הירש מפקד עליה. הוא נוטע ספק במוכנות ובתוכניות ללחימה בלבנון, הוא מבין בטנקים וקרא את קלאוזביץ וסון-טסו ולכן בהמשך מבטא חוסר נחת מהתוכניות ומשיטות הלחימה שפותחו ערב המלחמה. יוסי בוחר להחמיא לגל הירש על האימונים, אולי לא על תוכנם אבל על עצם האימון והכמות (עמ' 112), והרי ידוע שרוב כוחות היבשה הגיעו למלחמה הזו כמעט ללא אימונים בשל העומס בביטחון השוטף מאז סוף ספטמבר 2000. נחזור להערותיו על שיטות הלחימה, הוא כותב: "...ציוד מיושן שנבנה אחרי 73' כדי להשמיד הטנקים הסורים של 73', הותאם כדי לפגוע בטרוריסטים של אשף ב- 82', ולא התאים כל כך להתמודדות עם חיזבאללה של 2006" (עמ' 112). באחד התרגילים כמה חודשים לפני המלחמה הוא מתאר מקרה שדימוי האויב הגיע רגלית עד לטנקים שעמדו בעמדות תצפית לבדם, ללא כוח חי"ר שמאבטח אותם לקרוב כפי שהכיר מרצועת הביטחון בלבנון בשנת 1997. המקרה פחות חשוב, מה שחשוב הוא שנפגע האמון של לוחמי הטנקים בתוכניות ובשיטות הלחימה, הוא מדגיש זאת תוך שימוש במילים שתארו את הפעולות של השתלטות והחזקת שטח במקום כיבוש השטח, פקודות ברורות כפי שזכר מהאימונים (עמ' 113).
ב-29 ביולי 2006 יוסי נפגש עם עצמו בפאב החיפאי מיידלר'ס. הוא לא מפחד למות, לא מפחד לחיות ולא רוצה למות או לחיות, מעין השלמה עם מה שיהיה. הוא מכנה את הפגישה – "צוואה" (עמ' 118). "הפעם הולכים ללבנון כדי להילחם...האויב הזה הוא חזבאללה. אני מכיר אותו, הוא גבר אמיץ ערמומי, מקצועי ומוכן למות. כמוני" (עמ' 119). הוא מדגיש את היות האויב מקצועי, ולא עוד מחבל או סתם חמוש כפי שגם יעשה בשיח נוקב מול מפקד פיקוד הצפון שיגיע אל יחידתו לאחר הפסקת האש, הוא צודק! הוא מתחייב בפני עצמו לעשות שלושה דברים אם ייצא חי מהמלחמה: לכתוב ספר - בוצע, להתנדב במשהו - בוצע לפי פרסומיו ברשת, להנות ולמצות כל רגע בחיים – נראה שמקפיד לבצע זאת. הוא מחזק שוב, כפי שעשה בעשר הקודם, את אנשי המילואים, האזרחים המשרתים: "...אנשים אחד אחד. ישראל היפה, בלי טיפת ציניות. יפים כל כך, יפים מספיק כדי ללכת לשמור גם על ההם שקוראים לנו פראיירים או מטומטמים" (עמ' 121).
יוסי מתאר את הכאוס בימ"ח, היה כך גם בימ"חים אחרים – ציוד ישן, ציוד חסר, ציוד לא תואם את הנדרש. הטנק במצב טוב סה"כ, שאר הציוד פחות, הרבה פחות, כי יש בתוך חלק מהציוד גלויות ממלחמת שלום הגליל, כן, ההיא של שנת 1982, ועכשיו כבר 2006 (עמ' 124). אנשי המילואים, כמו אז בשנת 1973, מצליחים לארגן את הציוד ולהשלים מה שנדרש כדי להיות מוכנים לקרב, זה בטבע של המילואים והוא מיטיב לתאר זאת. תיאוריו את הקרבות ואת הזמנים ביניהם דומים מאוד לתיאורים של אחרים שהספיקו לכתוב על המלחמה ההיא, זו שהייתה למעשה סדרה של מבצעים, תחילה ספורדיים, אחר-כך מתואמים יותר ולבסוף הרבה יותר ונתנו לה את השם מלחמת לבנון השנייה. בעמוד 137 הוא הכניס תמונה של שלושה טנקים נוסעים על כביש בצפון, זה השינוי שיש בין ביטחון שוטף (בט"ש) למלחמה, גם לו לקח שניה להבין את זה: "תתעורר, אמרתי לעצמי, זאת מלחמה" (עמ' 136). יש לומר שהיו כאלו שלא הבינו את זה עד ממש לסיומה של המלחמה, לא הוכרזה אחת שכזו, אבל למפקדים הטקטיים וללוחמים צריכה להיות תודעה ברורה, כפי שטבע מח"ט גולני רסאן עליאן במבצע "צוק איתן": "מבצעים יש בסופר, בעזה יש מלחמות", במקרה שלנו, בלבנון.
לאורך כל השער על מלחמת לבנון השנייה, הוא מקפיד לבטא הערכה רבה למג"ד, עומרי שדה, שהיה קצין שריון בעל ניסיון קרבי עשיר מהלחימה בלבנון, היה מ"פ הטנקים בקרב במיידון בשנת 1988 (עמ' 141). זה מדגיש את האמון שעל המפקד לרכוש כדי שפקודיו ילכו אחריו לקרב כמו שנוהגים לומר, ועומרי הוא בהחלט אחד כזה. הפסקת האש הוכרזה, יוסי וחבריו הטנקיסטים נמצאים בשדות יראון לאחר חילוץ של כוחות מתוך לבנון ואבטחתם (עמ' 182). מישהו קורא לכולם להתאסף לשיחה עם מפקד פיקוד הצפון, אלוף אודי אדם שתיכף יגיע לשטח בו מכונס הכוח. יוסי מתאר בציניות את המפגש, הסימן הראשון ניתן עם התיאור של האלוף ופמלייתו הכוללת כתבים וצלמים (עמ' 182). האלוף אומר שנלחמו במחבלים, ואז יוסי תופס תאוצה: "זה הכעיס אותי...היהירות הזאת, הזלזול ביריב, זו בדיוק הסיבה שההישגים שלנו היו כל כך נמוכים...החיזבאללונים האמיצים לא התקפלו כשירו לכיוונם ובסביבתם, ועכשיו בה הדגנרל הזה ואומר שהם מחבלים...אמרתי לו שהם יותר חיילים מאיתנו..." (עמ' 184). את ההקלטה של השיחה הזו יש ביוטיוב, אני עושה בה שימוש בשיעור בו אני מלמד על מלחמת לבנון השנייה, השיח הזה מאלף בעיניי, מאפשר להבין את הבעיות של צה"ל במלחמה ההיא, ואולי גם כיום? אני מסכים לגמרי עם יוסי, אל לנו לזלזל באויב, לא צריך להאדיר אלא להעריך נכונה אותו ולהבין שהוא לא מטרת קרטון או שלדת ברזל במטווח, ולעיתים הוא מאומן ומיומן מאוד, אולי יותר מחלק מחיילינו.
לקראת סוף השער נראה שהוא מסמן לנו על תוכנו של השער הבא. "ויעמדו לגורלם" היא הכותרת שבחר לחלק הסוגר את השער על מלחמת לבנון השנייה. יוסי אומר לחבריו שילכו לטיפול אם הן מרגישים, זה אנושי ונכון, הוא יודע, כי כבר התנסה בכך. הוא מגלה לנו שהמטפלת שלו מנט"ל התקשרה אליו כשהיה בשטחי כינוס ערב הכניסה ללחימה בלבנון ושאלה לשלומו, הוא כמובן ענה שהוא בסדר וגם יהיה בסדר, ישראלי שכזה, לוחם (עמ' 194). יועצות ארגוניות שנכחו בתחקירים ובימי הסגירה של המלחמה ניסו לאתר לוחמים שצריכים ליווי נוסף, ביקשו לפנות לטיפול אם יידרשו, הרוב לא הלכו. יוסי ויוסיפון, חברו לצוות הטנק הלכו, לפחות כדי שיהיה רישום לעתיד, יוסי כבר מנוסה בכך. אייל, חבר צוות אחר בטנק של יוסי לא הלך ליחידה לתגובות קרב, אולי לא היה צריך, אולי פשוט זה לא היה נגיש עבורו כפי שיוסי מדגיש: "חבל שלא הייתה להם לשכה מחוץ לאזור חיוג אפס שלוש" (עמ' 194). רק שנים רבות אחר כך, ולאחר התאבדויות והמקרה של איציק סעידיאן, וגם לא בצורה מספקת, תגדל הנגישות עבור אלה שחוו את הקרבות, ותצטמצם הבירוקרטיה לטיפול ולהכרה, עדיין לא מספיק, חבל.
השער האחרון נקרא "חשבונות ונפש". יוסי ממשיך להילחם, הפעם כדי שבמלחמה הבאה המצב של הכוחות והציוד יהיה יותר טוב, זה עובד חלקית. הוא משגר מכתב לרמטכ"ל (עמ' 201 – 202), נותן עדות בוועדת חוץ וביטחון (עמ' 203), השתתף בהפגנות, באחת, עם אחיו בוגר גולני שלחם באחת מחטיבות המילואים של יוצאי גולני במלחמה, עם נעליים הקטנות ממנו בשתי מידות... (עמ' 204). יוסי מספר על המסע שלו, השיח עם הנפש, ההימנעות מהטביעה במחשבות על מלחמה ונופלים, ביקש מחברו ואיש צוות הטנק שלו במילואים, יוסיפון, לחסום אותו בקבוצה העוסקת בצבא וביטחון ברשת בשם "פרש" (עמ' 209). הוא שלם עם לבנון, עם העובדה שהלך למלחמה, גאה שהחזיר את הצוות שלו בחיים (עמ' 209). הוא מספר מעט על הטיפולים אליהם הלך, בעיקר כדי להסביר לאחרים שחוו את הקרבות שאפשר וצריך ללכת לבדוק את הנפש, לטפל בה אם צריך, זה לא טוב לשים בצד. "מלחמות זה לא נורמלי והרוגים ופצועים זה לא נורמלי" (עמ' 213), אז צריך לבדוק את עצמך אם חווית דברים כאלה, זה נורמלי לחלוטין. "קשה ומפחיד לומר אני צריך עזרה או הנשמה שלי פצועה" (עמ' 216) ואז הוא מעודד לבדוק זאת, לעשות כמותו, אולי "יש חיים של שלום מהצד השני של הקו" (עמ' 2016).
"בחזרה לארץ הארזים" הוא לא רק סיפור מלחמה כפי שמעידה כותרת המשנה של הספר, אלא סיפור הלחימה, פעמיים בלבנון של רצועת הביטחון ושל מלחמת לבנון השנייה ופעם בחומת מגן, כמבוא למסר המופיע בשער הרביעי של הספר – מודעות עצמית לאירועים שחווים לוחמים ומפקדים, ואני מוסיף גם המשפחות והחברות, ואם צריך אז גם טיפול כפי שיוסי מעיד על עצמו.
