תִּחְיֶה הַיּוֹם,
סַכֵּן הַיּוֹם
עֲשֵׂה זֹאת עַכְשָׁו.
אַל תִּתֵּן לְעַצְמְךָ לָמוּת בְּאִטִּיּוּת.
אַל תִּמָּנַע מֵהָאֹשֶׁר.
'מת באיטיות' של פבלו נרודה בתרגום אריה קומיי מתוך דברים שכתבה עופרה עופר אורן ב-xnet
הנה דילמה מוסרית. פבלו נרודה המשורר הצ'יליאני חתן פרס נובל לספרות (1971), שגריר וקומוניסט הודה באוטוביוגרפיה שלו "אני מודה שחייתי" שאנס משרתת סרילנקית בעת שימש שגריר שם ב-1929. האם זה משפיע על יצירתו האמנותית ובעיקר על איך שאנחנו תופסים אותה? פרט זה נגלה לי כאשר נכנסתי ללמוד יותר על המשורר ועל הפיכה הצבאית של 1973 בצ'ילה בעקבות קריאת ספרו של אנטוניו סקרמטה - 'סבלנות לוהטת' (זמורה ביתם, 1991 [תרגם ליאו קורי]).
'סבלנות לוהטת' לקוחה מנאומו של פבלו נרודה בטקס פרס הנובל לספרות 1971 ובמקור הביטוי ביצירה פואטית של המשורר הצרפתי המיוסר ארתור רמבו "עונה בגהינום": "היום לפני מאה שנים בדיוק, משורר אומלל ונפלא, המיואש שבמיואשים, כתב את הנבואה הבאה: [...] 'עם שחר חמושים בסבלנות לוהטת, נכנס אל הערים המופלאות.'" זהו סיפורו של מריו חימנס, צעיר, בן יחיד, החי בכפר דייגים קטן שבצ'ילה, ממש בקצה הארץ. לאחר שמתמנה לשמש דוור למקבל המכתבים היחיד בכפר הוא פבלו נרודה הוא יוצר איתו קשרי ידידות. חימנס תשוקתו בוערת לבתה החושנית של בעלת בית המרזח הרגזנית [כפי שכתוב בגב הספר (שאגב מי שכתב אותו לא קרא את הספר)], והוא משתמש בשירתו של נרודה ובמטפורות שהוא שואל ממנה לכבוש את לבה. ערב בחירתו של סלבדור איינדה לנשיאות צ'ילה, בעיצומה של ההתלהבות הפוליטית והחברתית, כשהתקווה לעתיד טוב יותר מציצה במבוכה, הזוג מביע את אהבתו ואת תשוקתו בקולניות עזה.
