בבית שאן יש רחוב מרדכי תמיר. מוטל איש תל יוסף שעלה מליטא בשנות השלושים, זכה לכבוד שיקרא על שמו רחוב. זה לא רחוב גדול או שדרה מרכזית, אבל צניעותו כנראה משקפת את האיש שקשר את גורלו עם העיר [ואפילו רץ לראשותה] ופועלו. בעודי מחפש ספר בספריית המחלקה אודות אחת המלחמות שלנו, קפץ לנגד עיניי ספר צנום שהשם בית שאן עליו. מאחור מצוטט חיים באר: "תעודה אנושית מרגשת ויחידה במינה, המעמידה בספק כמה אמיתות ודעות קדומות המושרשות כיום בחברה הישראלית, על פערים בלתי ניתנים לגישור בין אשכנזים לספרדים, בין ותיקים לחדשים, בין חברי קיבוצים לתושבי עיירות פיתוח". אנחנו נוטים לציניות, אבל דומה מקריאת הספר שזה אכן כך היה. ב-1965 הוצב תמיר כמפקד חבל הג"א בית שאן במילואים. כן החל סיפור מרתק של כ-20 שנה של עשייה ביטחונית ושותפות גורל. לציון התקופה כתב תמיר את 'ישוב בקו עימות : פרקי בית-שאן מפי מפקד העיר' (משרד הביטחון, 1984).
אחרי מלחמת ששת הימים הפכה בית שאן לעיירת ספר ולמטרה להתקפות טרור, רובן של מה שמכונה כיום ירי תלול מסלול באמצעות קטיושות, וגם חדירות מחבלים ורצח אזרחים. היא כמובן לא הייתה לבד בעמקים הלוהטים הסמוכים לגבול הירדני. מלחמת ההתשה בחזית המזרחית פגעה במרבית היישובים בעמק בית שאן. אבל תעבור שנה מהתחלת ההפגזות על יישובי עמק בית שאן, עד שתגיע האש לעיירה. כפי שכתוב באתר מוזיאון בית שאן: "מי שחשש מאוד מן המצב היה מפקד העיר תמיר. הוא ראה את ההפגזות על יישובים רבים אך גם היה מודע למצבם הקשה של המקלטים. תמיר היה עובר בין מפקדי הג"א ובודק את היערכותם למצבי חירום. אזהרותיו נפלו על אוזניים ערלות, והאמונה שבית שאן לא תתוקף משום שהירדנים חוששים לתגובתנו, המשיכה לשלוט בכיפה." ב-19 באוקטובר 1968 נפלו הקטיושות הראשונות בעיירה והאשליות שהמחבלים ימנעו מירי על יישוב גדול בכדי שישראל לא 'תגיב קשה' התנפצו, והאווירה הייתה, על פי תמיר: "אפלה ועצבות, מבין חרכי התריסים המוגפים נראה רק אורם הקלוש של נרות השבת . החשש מפני ההפגזה מחייב שמירה על אפלה מוחלטת ,פן האור יקל על האויב לכוון את ירי הקטיושות."
