בחודשים האחרונים, אולי אפילו באחרון, יצאו מספר ספרים על מלחמת יום הכיפורים. אני קראתי את ספרו המצוין של עודד מגידו על קרבות 'חמוטל' ו'מכשיר'. בנוסף אליו, כך שמתי לב ואולי יש עוד, יצאו: ספר של אילן כפיר ודני דור על גדס"ר 87 [שזה לא היסטוריה כפי שכתב גל, ואין לי כוונה לקנות]; ספרם של ישראל ויאיר טל על המלחמה מנקודת מבטו של סגן הרמטכ"ל - 'ישראל טל: פרקים למלחמת יום הכיפורים' [שעוד לא קניתי, אבל יש לי כוונה שכזו, במיוחד לאחר שקראתי קטע במרשתת על מי אחראי על מחדל ההתרעה] ; אורי בר-יוסף ממחזר את סוגיית ההפתעה ב'מתקפת פתע' [קניתי, אך טרם הספיקותי]. ויצא גם ספרו של שמואל גלבהרט - 'כיפור 73' (דוכיפת, 2019), שכן קניתי וקראתי, שאליו מתייחסת סקירה זו.
אני די מתלבט מה לעשות עם הספר ואיך להתייחס אליו. לחיוב ניתן לומר את הדברים הבאים: גלבהרט שהיה חייל מילואים בגדוד 39 במלחמה והוא אדריכל ומתכנן ערים, וגם הקים את 'הירוקים של חיפה' וכיהן כסגן ראש העיר ועוד, הוא אוטודידקט בתחום הצבאי ועשה מאמץ גדול, כך נראה, ללמוד את המלחמה ולכתוב את הספר, והוא עשה זאת בלהט ובאופן קריא יחסית. חשוב, לדעתי, שאנשים מתחומים שונים יכתבו על המלחמה, כפי שכבר ציינתי בפוסט קודם. בנוסף הוא מתרכז בשני נושאים מהותיים מאוד במלחמת יום הכיפורים - ההתרעה למלחמה; והתקפת הנגד ב-8 באוקטובר בחזית התעלה. הנושא הראשון נטחן עד דק בספרות המקצועית ובתקשורת; אך התקפת הנגד הכושלת של אוגדה 162 ביום השלישי למלחמה חסרה מחקר יסודי ועמוק, למעט בדוח ועדת אגרנט [אולי יש ואשמח ללמוד על כך], וגלבהרט עושה כאן מאמץ לכתוב עליה ולתארה ממקורות שונים.
אבל כאן מתבטאות בעיותיו של הספר, ואולי גם סכנותיו, ואני עובר לשלילה, אם שמתם לב. גלבהרט טוען כי "הספר אינו מתיימר להיות מחקר היסטורי או תחקיר צבאי, מיועד בתוכנו ובשפתו לכל, לא רק לבוגרי פו"מ, ומבוסס על מקורות רבים, מה שגם חושף אותו לסיפורי "רשומון", ולסתירות שכבר קשה ליישב ממרחק הזמן. הספר מביא את הגירסאות השונות, בלי להכריע ביניהן." זה אכן איננו מחקר, למרות שגלבהרט העמיק בחומר שקרא, אך הוא מתהדר בכסות מחקרית של מקורות, ובמסקנות מבוססות על המקורות הללו. אך אנחנו לא יודעים במה עשה שימוש ואיך. גלבהרט עשה מעשה אמיל זולא, וכתב את 'אני מאשים' שלו. הוא סימן מטרות, שהראשיות הן זעירא וגורדיש, ותוקף אותן בכל העוצמה, והוא מכריע בין הגרסות, בניגוד להצהרתו. בכלל זה באמצעות שימוש מרובה במילים מודגשות ומילים עם קו למטה, אבל ללא הפנייה למקורות. וגם, כפי שהוא מצהיר על כך בהתחלה, במתן נופח ספרותי. דבר המוסיף לדרמטיות [כאילו שהיא חסרה] ומקל על הקריאה, אך עלול להטעות ולהרחיק את הדברים מהאמת ההיסטורית, שגם כך קשה לאתרה ולאחוז בה. ניתן לומר, שגלבהרט כושל גם הוא בתסמונת 'זעירא' - הוא בנה 'קונספציה' ומתאים את הדברים אליה.
