מי היו שבעת או שמונת המינים, חבילת היסוד - חבילת הגידולים, שממנה צמחה החקלאות במזרח הקרוב? ועל בסיס ביותם צמחה התרבות המערבית? כנראה שהיו אלה: השעורה, שני מיני חיטה: חד-גרגירית ודו-גרגירית (דורום), האפוּן, העדשה, החִמצה (חומוס), בקיית הכרשינה ופִשתָה. כך לפחות על פי אבי גופר ושחל עבו בספרם - 'ביות הצמחים וראשית החקלאות במזרח הקרוב' (רסלינג, 2016). שלושת הדגנים ספקי הפחמימות, ארבעת הקטניות שסיפקו חלבונים, והפשתה ששימשה כנראה לשמן וגם לסיבים ביותו לפני 10,500 שנה על ידי האדם בתקופה הנאוליתית. המעבר מציידים-לקטים נוודים לחקלאים ולתושבי קבע הוא מהפכה עצומה שחולל האדם באותה תקופה וחוללה התקופה באדם.
פרופסור גופר מאוניברסיטת תל אביב שחוקר את התקופות הפרה היסטוריות ובהן את התקופה נאוליתית ואת ראשית החקלאות ופרופסור עבו מהפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית שצירף את הידע בגידולי תבואות, בעיקר בחומוס [שזה חשוב ביותר] פורסים לפני הקורא המקצועי אך גם הדיוט [כמוני] תחומי ידע רבים ומגוונים על מנת להוכיח את טענתם. ידע רב-תחומי ויכולת מחקרית רב-תחומית הן חיוניות במחקרים ארכאולוגיים בכלל, ובמחקר מסוג זה בפרט. על מנת להסביר מדוע הם חושבים שמדובר בשמונת המינים שפורטו ומדוע ביותו באופן מודע ומאורגן במרחב של דרום-מזרח תורכיה ובצפון סוריה, הם משתמשים בארכאולוגיה על סוגיה, בבוטניקה, בגנטיקה של צמחים וגם בתפיסות תרבותיות וסוציולוגיות [ובטח פספסתי עוד רבות].
מעבר ללמידת תחומים רבים שלא הכרתי [וגם עכשיו אני רק יודע שהם קיימים], הרי מבט על ביות הצמחים של ידי "האדם הקדמון" באופן מודע ומנוהל, צריך ללמד אתנו ענווה, טוענים גופר ועבו ואני נוטה להסכים. ידע שנצבר במשך מיליוני שנים על-ידי הציידים-לקטים באמצעות שיתוף קהילתי והעברה מדור לדור תורגמו בסופו של דבר למעשה הביות [זאת בניגוד להשערות אודות ביות בטעות]. גם השימוש במאגר הגנים בזנים המסורתיים הוא שאפשר את המשך הביות ושיפור הגידולים ועמידותם למחלות ולשינויי אקלים. זאת בניגוד לצורך ביבולי שיא אשר במהפכה הירוקה (שנות ה-40 עד 60 של המאה הקודמת) היו חיוניים להאכלת האוכלוסייה הגדלה של העולם והובילה להתמקדות במספר קטן של זני צמחים, להשמדת הזנים המסורתיים ולהקטנת מאגר הגנים, ובכך, יש הטוענים, לנזק לטווח הרחוק ביכולת להתגונן בפני מחלות וסכנות אחרות.