מי שקרא את הפוסטים הסובבים את כיכר העיר בשבוע הספר 2019 [ומי שלא שייגש מיד לעשות זאת] בוודאי הבין כבר שאני מעדיף את ההוצאות הקטנות שבהן המוציאים לאור קוראים ובוחרים את הספרים שהם מוציאים. הם גם אלו שעומדים בדוכן, ולכן ניתן להחליף אתם מילה במגבלות הקונים ובעיקר במגבלות הרעש. בחודשים האחרונים התחלתי לעקוב ביתר תשומת לב אחר 'נהר ספרים', וגם נעשתי חבר בפייסבוק של המו"ל. לכן עשינו היכרות קצרה בדוכן, ובקשתי המלצה על ספרים שיצאו זה עתה. ראובן המליץ, וזה קשה כי כולם ילדיו, על ספר סיפוריו של ג'יימס סולטר - 'אמש, לילה אחרון' [2019, הביא את הספר מאמריקה ותרגם יונתן דה שליט].
באחרית דבר מצטט דה שליט את מבקר הספרים מייקל דירדה: "...כשהוא רוצה, הוא יכול לשבור את ליבך במשפט אחד." זה בדיוק מה שאתה או את חשים בקריאת הסיפורים הקצביים והתזזיתיים, המוליכים את הקורא לכיוון אחד, ואז מטילים אותו לצד השני. לא תמיד זה באיפון. סולטר עוסק בבגידה בין אנשים [ונשים], בבגידה נפשית עצמית וגם בבגידת הגוף. יש מי מהמבקרים אשר רואה בספר החמצה - יותר מדי מחשבות על בגידה ולא בגידה עצמה.
לי, בניגוד למבקר, אין פרספקטיבה וידע מספיקים על מנת לשפוט, שכן לא קראתי דבר מספריו [ולא למדתי לבקר]. אבל מספיק לקרוא את הסיפור 'איזה כיף' בשביל להבין את הקסם הסולטרי. שלוש חברות בשנות השלושים לחייהן, מבלות, רוקדות, שותות וסוקרות בשיחה קלילה את חייהן וגם את האהבות והגירושין. נהנות, מבלות, איזה כיף. ואז בום. וגם בסיפורים הנוספים יש קסם הנובע מהדיאלוגים אשר מושכים את העלילה, מהסטיות מהעלילה המרכזית, ומחילופי נקודות המבט ודילוג בין המספרים.
#ספר של סיפורים קצרים, מהירי תנועה על אהבה ועל בגידה. דרך נהדרת להכיר עוד סופר מצוין שלא הכרתי קודם. מומלץ.
ומה עוד לא נאמר על כך שתקראו ותהיו נחמדים?
ויש גם שיר. נכון שסולטר אמור למשוך לכיוון של שנות החמישים בארה"ב, אבל אני נזרקתי ל-ZAZ.