בינואר 1991, פרצה מלחמת המפרץ [שלא ידעה שהיא הראשונה], אנחנו הסתובבנו עם במ"פ [להלן=בגד מגן פחמי] ברחובות עזה, רפיח, חאן יונס ושאר סמטאות הרצועה, מחשש לירי טילים נושאי חומרים כימיים על ידי סאדם חוסיין. בוב סיימון כתב CBS, ושלושת אנשי צוותו שוטטו במדבר בין ערב הסעודית לעיראק, ורצו לצלם תחנת גבול נטושה:
"פיטר בלף היה הראשון שהבין מה מתרחש, הוא לחץ בברכה את ידו של הקצין, אולם משניסה למשוך את ידו חזרה, לא הצליח. אני הבנתי זאת כאשר יד אחרת תפסה בעורפי ודחפה אותי לג'יפ."
את הארבעים הימים הבאים הם "בילו" בשבי העיראקי. סיימון שסיקר עד אז רבות מהמלחמות "הגדולות" של התקופה - וייטנאם, לבנון, ועוד, כתב ספר על התקופה הזו - 'ארבעים יום' (ספריית מעריב, 1992 [תרגם יונתן פרידמן]). האם היה זה אינסטינקט של מדווח, דרישת המו"ל או חלק מתהליך הריפוי? סיימון אמנם עבר עינויים, ספג מכות, סבל מרעב אבל לא יצא עם נזק פיזי משמעותי, אבל כפי שהוא מתאר סבל מפוסט טראומה או דיכאון לאחר השבי. 40 ימים זה מעט או הרבה, סיימון, מהעיתונאים החוקרים "old school" מנסה לתאר את תנועת הזמן כחלק מהרצון להבין ולשרוד. הספר מתאר בפרטים את התאים, האוכל, החקירות, הסוהרים, האסירים האחרים וגם את שהתרחש מסביב ולבסוף גם את הניסיונות לשחררם.
פרק מעניין מתאר את תחושותיו לאחר השחרור, לאחר שהשיחות, הראיונות, הכתבות, המסיבות נגמרו. דיכאון, ותחושה שלא ניתן לחלוק את "החוויה" עם אחרים שאינם מבין אותה, כי לא עברו את שעבר. דווקא חזרתו לישראל, כאן היה שהה באותן שנים, וסיקר את האינתיפאדה [היא שלא ידעה שהיא הראשונה]. אם לפני השבי, זכה סיימון היהודי ליחס צונן בעקבות ההנחה שהוא בעד הפלסטינים [בעיקר לאחר כתבה שעסקה בהכאת פלסטיניים שבעקבותיה נשפטו חיילים, כפי שמתואר אצל אורי סלונים], הרי בחזרתו זכה להזדהות והבנה. בישראל פגש "יוצאי שבי" נוספים שקיבלו אותו וחלקו יחד עמו את התחושות - יצחק שמיר, נתן שרנסקי, גיורא רום ונוספים. כך גם מצרי שהיה שבוי ב-1967, ופלסטינים שישבו בכלא או במעצר ישראל.
במהלך השבי סיימון וחבריו חששו להירצח, למות מזיהומים ומחלות, או להיהרג מהפצצה של בעלות הברית. סיימון מתאר מצבים רבים של "כמעט" משנות סיקור אזורי הסכנה. למרבה האירוניה הוא נהרג ב-2015 בתאונת דרכים במנהטן.
#ספר זיכרונות משבי סאדם. תיאור מעניין של אירועים, מחשבות ותחושות. למי שמתעניין בדברים שכאלה.
בכל מקרה ומקרה, תקראו ותהיו נחמדים.
ויש גם שיר. תמיד טוב לחזור הביתה. לא?