מה יש בו ברובה הזה אשר מושך את תשומת הלב העולמית כבר למעלה מ-70 שנים? הרי לא הוד, הדר או טכנולוגיה חדשנית יש בו, ואולי דווקא בגלל זה? הרובה שהמציא מיכאיל קלשניקוב ב-1947, ואשר נועד, לדבריו, לסייע בהגנת ברית המועצות, הפך לרובה הנפוץ בעולם. כמה סיבות תרמו לכך, ומעל לכל פשטותו של הרובה. 8 חלקים פשוטים מרכיבים אותו, בעלי מרווחים המונעים מעצורים. בכך הוא מסמל את הגישה הסובייטית של הרבה, פשוט וזול ויוצר לעומתיות כנגד הגישה המערבית של הרובה המעוצב, המתוחכם והיקר (הרי הכל יחסית בחיים).
מזכ"ל האו"ם לשעבר, קופי ענאן, אמר על הקלצ'ינקוב: "בחלק מהמקומות, אפשר לקנות את הקלצ'ניקוב בפחות משק גרעינים. הם קלים להפעלה, עם מינימום אימון, אפילו על ידי ילד. הם קלים להסתרה ולהובלה. מכיוון שהם צריכים מעט מאוד טיפול, הם יכולים לשרוד עשרות שנים". רובה M-16 שנכנס לשרות בצבא ארה"ב במחצית שנות ה-60 של המאה הקודמת, מסמל את הניגוד המערבי לכך. הוא מתוחכם, מורכב, מסובך יחסית לטיפול ורגיש יותר לתנאי הסביבה. גם שיטת הירי בקלצ'ניקוב – של "רסס והתפלל [שיפגע]"[2] - עומדת בסתירה לתורת הירי של צבאות המערב. היא גם סיבה נוספת לפופולריות של הקלצ'ניקוב ותפוצתו הגדולה. הדבר מאפשר לכל אחד להפעילו גם ללא הכשרה צבאית וירי, ובכלל זה ילדים. לטענת חוקרים, לקלצ'ניקוב "תרומה חשובה" ביצירת צבאות הילדים של מרכז אפריקה. עוד הבדל בין המערב למזרח שמסמל הקלצ'ניקוב הוא הרווח האישי של הממציא. בניגוד לסטונר מפתח ה-M-16 שהרוויח הון מהמצאתו, קלשניקוב זכה לכבוד רב, עיטורים ואותות[3], אך כמו רבים אחרים בברה"מ לא זכה לרווח אישי מהמצאותיו, ונאלץ לתרום את הפופולריות של הרובה ושלו לפרסום וודקה[4].
מייקל הודג'ס כותב על כך בספרו "קלשניקוב" (AK-47) שתורגם לעברית[5]. הוא מתאר בספרו את המצאת הרובה והתפשטותו בעולם, ומספר לקורא על המקומות בהם מופעל הרובה ובכלל זה לבנון ובשטחי יהודה ושומרון. הבעיה היא שהודג'ס אמנם מתאר את ההיסטוריה של הרובה, אך עוסק בעיקר בדימוי של הקלצ'ניקוב: "אם וייטנאם סללה את הדרך להפיכתו של הקלשניקוב לסמל השחרור, מינכן היתה התמרור הראשון בדרך לגלגולו החדש כרובה הטרוריסטים, בייחוד הטרוריסטים הפלסטינים"[6]. האופן שבו הודג'ס מספר את סיפור הרובה, הופך את הקלצ'ניקוב מחפץ לסמל[7]. נכון, יש לכך הצדקה, כפי שניתן לראות על דגל מוזמביק ועל חולצות המזכרות, אבל בסופו של דבר הקלצ'ניקוב הוא חפץ שהופץ במיליונים בעולם. לא רק זאת, יש הטוענים שהוא הנשק להשמדה ההמוני האמיתי. הרי יותר אנשים נהרגו על ידי קלצ'ניקובים ודומיו מנשק אטומי, כימי או ביולוגי עד היום[8]. אולי זו מטבעם של ספרים מסוג זה, שאין הם עוסקים בפרטים הקטנים "המקצועיים" שעושים את הנשק ויוצרים את ההבדלים.
לדוגמה, רובה ה-M-16 יורה תחמושת 5.56 מ"מ לעומת קליע 7.62 מ"מ של AK-47. רובים היורים תחמושת 7.62 מ"מ קטלניים יותר בטווחים הגדולים, כך נלמד מחדש בשדות הקרב של אפגניסטן. הסיורים הרגליים של צבאות ארה"ב ושותפותיה באפגניסטן מועסקים לרוב על ידי אש רובים ומקלעים של טאליבן מטווח של עד 900 מ', הרבה מעבר לטווח היעיל של כלי נשק בקוטר 5.56 מ"מ הנמצאים ברשותם, העומד, בתיאוריה, על כ-600 מ' ובפועל, כמחצית[9]. מנגד, לוחמי הטאליבן משתמשים בקלצ'ניקוב, ברובה הדראגונוב (Dragonov) החצי אוטומטי ובמקלע ה-PK הקל של קלצ'ניקוב, היורים כדור רוסי מסוג 7.62X54R[10], והמותאמים יותר לטווחים הגדולים ולמשטר הרוחות בהרים האפגנים. דבר זה נובע מהתופעה שקליע בעל מהירות לוע גבוהה, כדוגמת 5.56 מ"מ, שומר על מהירות בטווחים הקצרים יחסית (200 – 300 מ'), ואילו קליע בעל מהירות לוע נמוכה יותר, כדוגמת 7.62 מ"מ, המגיע לטווחים הבינוניים (500 – 800 מ'), מהירותו הנותרת גבוהה מזו של הקליע בעל מהירות הקנה הגבוהה יחסית[11]. בטווחי הלחימה של אפגניסטן, האנרגיה הקינטית הסופית של תחמושת 7.62 מ"מ גבוהה באופן ניכר מזו של התחמושת שיורים חיילי נאט"ו – וזה מה שהורג. מנגד, הקלצ'ניקוב (וכלי הנשק האחרים ממשפחתו) כבדים יותר מכלי הנשק המצויים כיום בשרות צבאות המערב. לא ניתן להקטין את משקלם של כלי הנשק הללו משום שמתחת למשקל מסוים אין משקלו של הנשק מאפשר את היציבות והחוסן (רובוסטיות) הנדרשים מהקנה והמכלולים כדי לעמוד בהדף תחמושת 7.62 מ"מ. בנוסף, ההדף החזק איננו מאפשר את השליטה החיונית בירי מדויק מהיר וירי בצרורות קצרים. דיונים רבים בצבאות הלוחמים ובספרות המקצועית ניתן למצוא על כך[12], עניינים אלה אינם נדונים בספר.
הודג'ס עוסק רבות במשמעות ובסמליות של הקלצ'ניקוב בסכסוך הישראלי-פלסטיני, אך הספר איננו, כאמור, עוסק בפרטים הקטנים החשובים לאיש הצבא המקצועי. צה"ל היה בין הצבאות האחרונים שעבר מהשילוב המיושן של תת-מקלע - עוזי ורובה מיטען כבד ארוך טווח – בתחילה הרובה הצ'כי ומלפני מלחמת קדש (1956) רובה F.N.. שילוב זה לא היה בר תחרות לקלצ'ניקוב שבו צוידו צבאות ערב. לוחמי צה"ל נטו להצטייד בקלצ'ניקוב, ברגע שהניחו את ידם עליו. תעיד על כך אחת מהתמונות המסמלות את ניצחון מלחמת ששת הימים – יוסי בן חנן טובל בתעלת סואץ וידו אוחזת בקלצ'ניקוב על שער עיתון LIFE.
אולם צה"ל היה בין הצבאות הראשונים שעברו לרובה סער היורה תחמושת 5.56 מ"מ. בתחילה בטפטוף עם רובי M-16 שהגיעו מארה"ב בראשית שנות ה-70, ולאחר מכן רובה "הגליל", פיתוח של התעשייה הצבאית הישראלית (תע"ש). הגליל הוא חיקוי, לא רק תפיסתי, אלא באופן מעשי של הקלצ'ניקוב. אמנם יורה קליעי 5.56 מ"מ, אבל כבד, פשוט, ומותאם לסביבה החולית של שדות הקרב של צה"ל. אולם גם תע"ש הופתעה, שלאחר מלחמת שלום הגליל, החליט צה"ל לעבור או לחזור ל-M-16 כנשק יחידות החי"ר. זה על תצורותיו השונות וה-M-4 משמשים מאז כנשק האישי העיקרי של יחידות צה"ל. לפני כשני עשורים הוחלט שיחידות החי"ר יעברו לרובה התבור. דגש רב הושם על העיצוב הארגונומי ועל נוחות התפעול של התבור, מתוך הנחה שנוחות הירי הנובעת ממנשק חייל–נשק, היא הגורם שיביא לפגיעות טובות יותר באויב ולא דיוק הירי של הנשק עצמו[13]. אבל גם התבור הוא נשק מערבי במהותו, מתוחכם, רב חלקים ודורש מיומנות בתפעול ובטיפול[14], וגם הוא לוקח חלק במאבק נגד הקלצ'ניקוב ונושאיו.
פגם נוסף בספר, לפחות עבור הקורא שמתעניין בקלצ'ניקוב, הוא שהודג'ס כותב על בעיקר על עצמו ופחות על הרובה. יתכן והדבר עוזר למשוך קוראים נוספים מחוץ למעגל "חובבי הסוגה", בהתאם לסגנון ספרי המדע הפופולרי כיום, אך מסיט את המיקוד מהרובה, שעבור קנינו את הספר. למתעניינים מומלץ לקרוא את ספרו של לארי קהנר (Larry Kahaner), "הקלצ'ניקוב – הנשק ששינה את פני המלחמה"[15] או ספרים נוספים רבים שפורסמו אודות הקלאצ' ועוסקים בו.
#ספר על רובה שעשה ועושה היסטוריה. פחות מומלץ. רק למתעניינים בתרבות ובסוציולוגיה של הרובה. בכל מקרה תזכרו, אתם אולי לא מתעניינים ברובים ובמלחמה, אבל הם מתעניינים בכם.
תקראו ותהיו נחמדים, כן?
ויש גם שיר.
[2] Michelle Tan, "Afghans upgrade weapons, vehicles", Military Times, October 13th , 2008
[3] פרטים על הכבוד, ראו באתר http://kalashnikov.guns.ru/
[4] http://www.kalashnikovvodka.com/ - נכון למאי 2019 הדומיין מוצע למכירה.
[5] מייקל הודג'ס, קלשניקוב – סיפורו של הרובה הפופולרי בעולם, כנרת, זמורה ביתן, 2011
[6] שם, עמ' 97.
[7] ראו גלריית תמונות מ-TIME,
[8] Larry Kahaner, "Weapon of Mass Destruction", Washington Post, November 26, 2006, h
[9] Thomas P. Ehrhart, Increasing Small Arms Lethality in Afghanistan: Taking Back the Infantry Half-Kilometer, SAMS, Fort Leavenworth, Kansas, 2009, p. 26.
[10] Anthony G. Williams, "The Great Caliber Conspiracy", Jane's International Defense Review, September 2009, p. 55.; בהרי אפגניסטן הגובה ומשטר הרוחות משפיעים ביותר על יכולת הקליעה.
[11] אלכס אלירז, הצליפה הצבאית, מערכות, 1991, עמ' 210.
[12] תצפית 58 – התפתחות נשק החי"ר בעקבות לקחי מלחמות ראשית שנות האלפיים, אמ"ץ-תוה"ד, ינואר 2011.
[13]ענב קיפרמן, "התבור", מחץ 3, ספטמבר 2000, עמ' 38 – 39; אבי מור, "פסגת התבור", מוגן, אפריל 2007, http://www.shotgun.co.il/shotgun/am_tavor
[14] עוד על כך ראו בעז זלמנוביץ, "לקחי מלחמות ראשית האלפיים ורובה החי"ר", תצפית 58 – התפתחות נשק החי"ר בעקבות לקחי מלחמות ראשית שנות האלפיים, אמ"ץ-תוה"ד, ינואר 2011, עמ' 9 – 38.
[15] Larry Kahaner, AK-47, The Weapon That Changed The Face of War, John Wiley & Sons, 2007.