מלחמת לבנון הראשונה, אשר ב-1982 עדיין לא ידעה שהיא כזו, ורק חשבה שהיא של"ג, נמצאת לאחרונה בכותרות בעקבות החזרת גופתו של זכריה באומל שנעדר מ-11 ביוני 1982, מהקרב בסולטן יעקוב. אבל באותו קיץ התנהלו קרבות עזים בכל רחבי דרום לבנון [כלומר דרומית לכביש בירות-דמשק]. אחד מאיגודי הכוחות שלחמו הייתה אוגדה 252 בפיקודו של תא"ל עמנואל סקל. סקל, לימים אלוף, מפקד גיס ומפקד המפח"ש, כתב ספר על תקופת פיקודו על אוגדת סיני שלחמה בגזרה המזרחית למרגלות החרמון - 'ימי לבנון - אוגדה 252 במלחמת שלום הגליל' [הוצאה עצמית(?), 2019]. זה ספרו הרביעי של סקל ['הסדיר יבלום' ספר מחקרי על קרבות הבלימה בתעלה ב-1973; 'בן הארץ' אוטוביוגרפיה שלא קראתי; 'כי מלחמתה כה ארוכה' סקירה על מלחמות ישראל שאני לא ממליץ עליה] והוא מעניין.
עיקרו של הספר תיאור הקרבות מנקודת מבטו של מפקד אוגדה, ואת דרכי מנהיגותו ופיקודו על הכפופים אליו. חלק נוסף היא הלחימה שאחרי "שוך" הקרבות. גזרת הבט"ש שהאוגדה החזיקה בשנה לאחר סיומה של המלחמה [שבעצם הסתיימה ב-2000]. לאחר מכן עוסק סקל בפרק שהוא קורא לו – רקוויאם לאוגדה 252 - במה שלדעתו: "האיוולת הצה"לית הנוראה בהפיכתה של אוגדה 252 עתירת הניסיון ומצולקת הקרבות, מאוגדה סדירה לאוגדת מילואים, תוך איבוד נכסים כול כך יקרים לצה"ל כולו. הביטו על גלריית מפקדי השדה כאן באולם – הן מיחידות האוגדה והן מיחידות אחרות שלחמו תחת דגלה, ותבינו את גודל ההפסד". בפרק החמישי, עוסק סקל בניתוח צבאי-מקצועי של לחימת האוגדה כנגד הסורים והמחבלים, תוך השוואה עם ביצועי מלחמת לבנון השנייה ולקחיה. זה דיון מקצועי מעורר מחשבה, שגם אם לא מסכימים עם כל מסקנותיו של סקל, נדרש להתמודד אתן.
[למשתעממים מעניינים מקצועיים, ניתן לחפש את עקיצותיו של סקל כלפי מפקדים ופוליטיקאים. סוג של רכילות והשמצות שלא תמיד מכבד את הכותב, אבל משעשע].
אין ספק שסקל הוא מהדור רב הניסיון ומצולק הקרבות. כפי שתיאר בעצמו באירוע השקת הספר [לא ניתן להתעלם בעת קריאת הספר מכך שסקל שכל את בנו יואב, לוחם בסיירת גולני בקרב בלבנון בספטמבר 1986]:
"אל מלחמת ששת הימים – שהוותיקים בינינו לחמו בה ואני לחמתי בה כאיש מילואים – יצאנו בפרץ כעס נורא לשבירת טבעת החנק שסגרה עלינו.
מלחמת ההתשה הייתה מלחמה ארוכה ומחורבנת – ואין באמת מלחמות נחמדות – והיה צריך לנשוך שפתיים נוכח האבדות היום-יומית ולחכות לסופה.
אל מלחמת יום הכיפורים הוטלנו, ובייחוד הסדיר, בתחושת "אנחנו האחרונים על החומה", אין ברירה, צריך להילחם עד כלות.
אל מלחמת שלום הגליל נכנסנו, אנחנו מפקדיה הבכירים, בתחושה שונה. אמרנו, ולא היינו רכי לב: אסור לחזור על האבדות הנוראות של מלחמת יום הכיפורים ולראות יחידות שלמות נמחקות מהסד"כ. נפעל לאט, בשכל, ונפעיל הרבה אש, וזו עמדה לשמחתי לרשותנו."
המשפט האחרון נוגע לשאלה המעניינת והמורכבת, כיצד מושפעים מפקדים מהמלחמות הקודמות ומהחברה שבה הם חיים ושייכים.
#ספר של זיכרונות על פיקוד ומנהיגות ועל שאלות מקצועיות בעקבות מלחמת לבנון הראשונה וגם השנייה. מומלץ למתעניינים בשאלות מקצועיות של לוחמת היבשה, ומלחמה בלבנון. [ותזכרו אתם אולי לא מתעניינים במלחמה, אבל היא מתעניינת בכם, וגם נסראללה].
אין לנו ברירה בארץ הזו, תקראו ותהיו נחמדים.
ויש גם שיר [לכבוד ספר אחר של סקל, שאני לא ממליץ עליו]