ביום האחרון של השנה פרסמתי רשימת רהב ושחץ של הספרים שקראתי השנה. דבר שאני עושה כל שנה, אך הפעם שאל אותי אחד מידידי הביקורתיים: מה אני זוכר מאחד הספרים, ואף בחר באחד מהם. מזל שהרשת זוכרת, כי אני לא זכרתי אותו, שלא לומר את תוכנו. וזה עורר את השאלה המתבקשת, שהביקורתן אכן שאל: האם לא עדיפה איכות על כמות. אני המתחכם עניתי: שאצלנו בחיל הרגלים כמות היא איכות. אבל השאלה עוררה את המחשבה אודות מה נשאר בכלל מהקריאה, ואיזה ספר השאיר משקע כל שהוא, ואולי אפילו השפיע על האופן שבו אני מתבונן בעולם.
'כך להישאר לעולם' שכתב יונה אלון ופורסם על ידי 'תשע נשמות' בספטמבר 2018, הוא ספר שכזה. כי זה מה שאלון עשה. התבונן בעולם, בפרטיו הקטנים, באנשים, בקמטים המצטברים בדמות שבראי, בעלים הנושרים ובצמחים המלבלבים, בשעות הנוקפות ובכאב ובקור המתגנבים, וכתב זאת באופן בהיר, מאיר ומעורר מחשבה.
אלון מתבונן ורושם פנימה, אבל הוא שלח אותי להתבונן מסביב. מכיוון שהיכולת שלי מוגבלת, בבהירות הניסוח, בהתמדה, וגם במבט פנימה, התבוננתי באנשים ברכבת וכתבתי כמה רגעים. לדוגמה:
"22 באוקטובר, רכבת אחר הצהריים המאוחרים צפונה. "מתחשבים באחר, מקפידים לדבר בשקט" מורה השלט. באלכסון, גבר מתלונן בקול רם. רם מאוד לחברת כל שהיא על שירות לקוי. אני מנסה לרשום את הלהט. "קודם אני אתבע פיצוי, ואחרי זה אני אתבע עוד פיצוי על כל מה ששילמתי". חולצת בד מגוהצת בצבע תכלת, שעון מעוצב, וגם צמיד מעור שחור עדין. באוזניו תקועות אוזניות קטנות לבנות. השיחה נקטעת ללא תשובה ברורה. כמו מרבית השיחות. זרועותיו המוצלבות על החזה והמבט מביעים אי שביעות רצון. הנכשל במשימה או שזה היום כולו בכללותו?
מולי מתנמנמים שניים מתחילת הדרך בתחנת השלום. בהיר וכהה. לשניים כרסונות משתפלות מעל לחגורה. האחד, חייל, רב"ט, כהה העור, ראשו השעון על שלט סכנה אש. לא זז כל הנסיעה. אולי עבד קשה ואולי כמו חייל טוב נרדם בכל מצב. האם גם אני הייתי נרדם בכל מצב? אולי. לידו גבר בן חמישים ואולי פחות. אוזניה אחת מחוברת בכבל לקליפס אלקטרוני עם סמני פלוס ומינוס. בכיס שני עטי פיילוט. אדום וכחול. האם יש חשיבות לעובי הקו? אני מנסה לראות האם 0.5 או 0.7. כל אדם והעדפה שלו בעובי ובצבע. אומרים שרבין שנרצח כמעט לפני 23 שנים, העדיף בחתימת הסכם השלום עם ירדן לחתום בעט פיילוט פשוט ואולי הסיפור לא נכון. אחד הבוסים שלי בעבר כתב בעטים סגולות, והוא היה שריונר ולא מגבעתי. לא שאלתי אותו למה סגול, כמו שלא אשאל את האיש שממול למה משמשים שני הצבעים, למרות שהתעורר קצת לפני עתלית ויש זמן. כי לא שואלים אנשים ברכבת למה שני צבעים, ויש דברים שלא נודעים לעולם.
החייל עדין ישן והנה חזרה ההיא מחברת כל שהיא וגם חזרו המיקוד והמטרה לפניו של החולצה התכולה המגוהצת לפניו של הצועק, וגם הצעקות. "הטלפון לא עובד כבר חודש וחצי, ומה זה אומר שאין רישום...וגם האינטרנט דפוק..." החייל מתעורר, לפחות הצעקות מועילות במשהו והרכבת עצרה."
האם זה סימן שאלון ו'כך להישאר לעולם' השאירו בי משהו? נראה לי שכן. אני לא יכול לצטט משפטים, אבל יכול לחוש את דרכו. בכל מקרה זה 'הספר' מבחינתי לשנת 2018.
תקראו ותהיו נחמדים גם ב-2019.
ויש גם שיר, האם 'כך להישאר לעולם' הוא הכתובת על המצבה של יונה אלון?