למה קראתי את 'חבלים וצלבים' של איאן רנקין (רימונים, 2009), אני לא בטוח. תמיד אני נובר בספריות הרכבת. אותו ארון כחול שבו ספרים שנתרמו או שנאספו, שסומנו והושארו להנאת הנוסעים. תחנות הפריפריות אהובות עלי ביותר, מסיבה זו. לרוב מדפי הספרים שם עמוסים. ניתן להניח שהדבר נובע ממיעוט הנוסעים. גם הבחירה בספרים איננה מבין מרובים, אבל לרוב אין זמן לעיין בספרים וצריך יותר אינטואיציה בבחירה. וכך הגעתי לחבלים וצלבים.
מסתבר שמדובר בבלש סקוטי, שנושא על כתפיו את כל הצרות או הקלישאות שבעולם - בן 40, גרוש, ילדה בתחילת גיל התבגרות, שותה ומעשן כבד, בעל חושים, ועוד ועוד, וכמובן יש לו תיק אפל [מאוד] מעברו. הסקוטיות הייתה החידוש המעניין, אבל רנקין לא מחדש בדמות הגיבור הבלש.
ובכל מקרה, רוצח סדרתי חוטף ורוצח ילדות בגיל התבגרות. רמזים נשלחים לריבוס הבלש, האם הם קשורים לאימה ברחובות אדינבורו או לא? גם הדמויות הנוספות סובלות מעודף קלישאתיות, ובכל זאת הספר מצליח להחזיק אותך בסף הנמוך של הקריאה. במיוחד שאתה בטיסה או ברכבת ובמילואים.
ספר מתח סקוטי. לא קראת, לא הפסדת. קראת, ניחא.
העיקר, העיקר זה לקרוא ולהיות נחמדים.
ויש גם שיר [מודה, חפשתי בויקיפדיה זמרים סקוטים]
אם קראת אז תקראו משהו מהסקנדינבים, הם יודעים לכתוב ספרי מתח.
מי שרוצה לשזוף את עיניו בעוד ביקורות שיבקר באתר של נוריתה