קרוב לברלין ורחוק מהמשפחה

"אדם זקן, מה יש לו בגילו? הוא מנמנם כי הוא פוחד לישון. עיניו פקוחות למחצה, מנחשות לפי תנועת הכוכבים, אם הלחישות רומזות, כי זה לילו האחרון."

קריאה בספרו של יונתן ברג 'הרחק מעצי התרזה' (עם עובד, 2018), מעירה בזיכרון את שירו של דוד אבידן - אדם זקן. מה באמת יש לו בגילו המבוגר ליעקב, שהתפקר, עלה מגרמניה, היה לחוקר ולפרופסור מצליח לחקר יהדות גרמניה, והקים והרחיק ממנו את משפחתו. והוא מפחד שאלו לילותיו האחרונים.

מפגש שהוא אולי בלתי אפשרי עם שכנתו הצעירה, הנהנתנית ואולי הארכי-טיפוס של המתעשרים החדשים שבאה מהפריפריה, מזרחית ועוד, מוליך את יעקב ואת בר (זו השכנה) למסע בין בניו הפזורים והמרוחקים של יעקב וברחבי הארץ כאשר מלחמה (לבנון השנייה?) פורצת ומתרחשת ברקע, במרחק עד שהיא מצמידה את יעקב ובניו.

או כפי שכתב שלום חנוך: "מה אתה זוכר בסוף כשגמרת? את הרע והטוב בבת אחת. מה אתה חושב כשלא קורה מה שאמרת? שטוב לי עם ציפור אחת ביד, עם ציפור אחת ביד".

אני מתלבט האם ברג נקט בספר בתרגיל או תעלול מדגם של ארץ נהדרת כפי שכתב אחד המבקרים. שכן הדמויות נושאות על כתפן ערמה של סטראוטיפים, אבל ממש גדולה. מאידך הכתיבה היא מיומנת ומהנה, ולעתים גם מעוררת מחשבה, על יחסים בתוך המשפחה ועל מה שנשאר לאדם בסופו של יום.

#ספר על זקנה, על משפחה, ועל חיפוש אחר דבר מה. סביר.

תקראו ותהיו נחמדים.

ויש גם שיר, גם הוא על איש זקן.

#הרחקמעציהתרזה #יונתןברג