• בעז זלמנוביץ

ביקורת על ספרו של עמוס הראל - תדע כל אם עבריה


תדע כל אם עברייה – קווים לדמותו של צה"ל החדש / עמוס הראל

(כנרת, זמורה ביתן, 2013)

עמוס הראל כתב ספר מעניין ומקיף על צה"ל החדש כפי שהוא קורא לו, ומומלץ לקרוא אותו, אבל השאלה היא: האם זה ספר חשוב?


הראל ירד מהאולימפוס – מסדרונות המטכ"ל, כפי שהוא מסביר והלך לערד, לבסיס הטירונים של חטיבת הנח"ל. שם בפלוגה של כספי – נובמבר 2011 - הוא רואה את השתקפות כל מה שחדש בצה"ל – הפתיחות לתקשורת, השפעתם הניכרת של הסמארטפון, הטירונות המחבקת מבית מדרשם של הצנחנים, השתלבות או אי השתלבות נשים, השתלבות או אי השתלבות האתיופיים, השתלטות או אי השתלטות הכיפות הסרוגות על צה"ל ושדרת הפיקוד, השתמטות או הנשירה מקרבי ועוד ועוד.

הראל עושה זאת כאנתרופולוג חובב בעל עין חדה וכעיתונאי בעל ניסיון רב, גם אישי וגם כצופה במערכת (ביחד עם תצלומיו המדויקים והמרשימים של פבל וולברג). למרות שלעתים דומה מדובר בהדבקה מעט גסה של נושאים, מעניינים ומסקרנים שלעצמם, למתרחש בפלוגה.

אבל הספר והנושאים המתוארים בו משקפים את העובר על צה"ל, בעיקר במה שלא כתוב בו ובמה שלא קורה גם לפלוגה של כספי.

בניגוד למה אמר מייקל הוארד (Howard) על מחקר ההיסטוריה הצבאית:

"at the center of the history of war there must lie the study of military history – there is, the central activity of the armed forces, that is, fighting"

לחימה זה מה שאין בספר ומה שלא נבחן בספר, וזה עושה אותו מעניין, ואולי לא חשוב, או שמה מה שלא חשוב בצה"ל זו הלחימה והספר רק משקף זאת?

כאשר אנו בוחנים את צה"ל של ימינו או צה"ל החדש כפי שהראל מכנה אותו, ואת איפה צה"ל חושב שילחם, וכיצד זה משפיע על מי הוא לוחם, אותו אחד שצריך היו להזכיר שהכוונה שילחם , הרי יש שתי נקודות התבוננות – האחת תפיסתית-מבצעית והשנייה ערכית-מוסרית.

אני לא רוצה לעסוק בסוגיה התפיסתית-מבצעית, אלא באתוס - הערכי-מוסרי. הראל מביא דברי האלוף גיורא רום על ערכי צה"ל ובראשם את הערך דבקות במשימה וחתירה לניצחון. ערך זה מכוון אל התכלית של קבלת הסכנה המאפיינת השתתפות במלחמה ותומך בנכונותם של הלוחמים והחיילים הקרביים ליטול ולקבל על עצמם סכנה זו. מתוך : "החייל יפעל באומץ לב נוכח כל הסכנות והמכשולים שבפניו, וידבק במשימתו בנחישות ובתבונה, עד כדי חירוף נפש". יש כאן משהו מעניין, שאני לא בטוח שההולכים על שתיים, צריכים את דבריו של טייס שההבנה שלו מה אמור לקרות לפלוגת נובמבר אם תצטרך להילחם, איננה מאותו רום מבט.

אבל נקבל עלינו את קריאתו של הראל דרך רום לשמור וללמד את אתוס "לוחם"[1] וכן מגיע החוסר הגדול בספר, שכן הוא לא דן, כי גם הפלוגה לא נלחמת, בעניין של "ההורגים והנהרגים". הרג האויב, גם הוא, איננו עניין פשוט, שכן איננו מחונכים (וטוב שכך) להרוג. לכן יש חשיבות בהגדרה למי שמתחייב "להרוג"[2] וכיצד מכשירים ומחנכים לכך בבא"ח הנח"ל. ימי מלחמה מלמדים, כי האדם הוא המרכז בלחימה ובלי כוח הרצון לא ניתן להילחם. לשון אחר: לאסור מלחמה על אויב, לגבור עליו ולנצחו[3]. את זה צריך ללמד ולהכשיר ולא בטוח שמה שמתרחש במהלך הטירונות עושה את זה.

הראל מציין כי הלוחמים הם מיעוט בין אנשי הצבא והם מתנדבים, שכן האפשרות לא להיות 'שם' פתוחה כיום גם מעשית וגם מבחינת הלגיטימציה שהחברה הישראלית נותנת לכך. ומה עושה פלוגת נובמבר 2011? הולכת מכות ורוקדת עם פלסטינים בחברון – ובשביל זה אולי באמת לא צריך לוחמים.

[1] עמוס הראל, תדע כל אם עבריה, כנרת, זמורה ביתן, 2013, עמ' 319; ראה גם Max Hastings, Warriors, Harper Perennial, London, 2006.

[2] בריאן, פ. מק'קוי, להט הפיקוד, אמ"ץ-תוה"ד, 2009, עמ' 41 – 45; קפלן טוען שאי המגע פנים מול פנים, מאפשר לאלה אשר אינם רואים את האויב להיות אכזריים יותר, ראה Kaplan, Warrior Politics, p. 9

[3] ראה גם Department of the Army, Pamphlet 600-3, 2010, p.1

[4] עמוס הראל, תדע כל אם עבריה, כנרת, זמורה ביתן, 2013, עמ' 7 – 9.

#גיוסחובהלצהל #צהל #עמוסהראל #תדעכלאםעברייה

41 צפיות

בעז זלמנוביץ    -   מחקר | כתיבה | הדרכה       054-3434780       boazdoc@gmail.com