לא ניתן להתעלם מהוויכוח שהתלהט השבוע אודות מה שמכונה השיוויין בנטל או בחובה (ומשום מה, זו כבר לא זכות להגן על עצמנו ואם זו לא זכות, אז מחובות אנחנו בורחים, לא?).
אנא כמה עניינים.
קודם כל זה דיון חשוב ביותר, ולכן אני מציע ללמוד ולקרוא, לפחות את הספרון של האוניברסיטה המשודרת - צה"ל צבא העם או צבא מקצועי (2009).
יש הרבה מאוד מודלים של צבאות והם שונים ממדינה למדינה ומשתנים מתקופה לתקופה. כיום מרבית צבאות העולם הם צבאות מתנדבים. ארה"ב עברה לצבא מתנדבים לפני 40 שנה בלבד, והמשמעויות של כך לטווח הקצר (יחסית) ולטווח הרחוק עדיין לא ברורות. האם זה מנתק את העם מהצבא ומה המשמעות של הניתוק?
כאשר אנו שוקלים האם לבחור במודל של צבא מתנדבים או צבא גיוס חובה, עלינו לבחון את השיקולים הבאים:
המבצעיים - צבא נועד לנצח במלחמות ובקרבות, במקומות שמשיגים מטרות בלהרוג ולסכן את החיים. לכן השיקול הראשון במעלה הוא, איזה צבא מתאים לנצח את המלחמות של היום ומחר. בכל מקרה הצבא צריך להיות מקצועי ולמה משנה שיטת הגיוס.
התקציביים - איזה שיטה תזיק פחות למשק. יש כאן כמובן שיקולי עלות תועלת ובעיקר האם יש תועלת בכל כך הרבה חיילים מיותרים. השיקולים התקציביים רחבים הרבה יותר מהמעגל הצה"לי הקרוב, למשל: האם אי גיוס של מרבית הגברים של 3 שנתונים לא היה מגדיל את האבטלה בישראל?
החברתיים - יש הטוענים, כמו גרשון הכהן בספרון המדובר או רונן איציק שכתב לאחרונה בדף הפייסבוק שלו כי: "הצבא בהקשר זה איננו מטרה, אלא אמצעי, ... זו הפלטפורמה היחידה שיש למדינה בכדי ללכד חברה תחת ערכים לאומיים משותפים. ....החלשתו [של צה"ל ] משמעותה שינוי איזון. הסכנה איננה רק ביטחון אלא אובדן הערכים הלאומיים." כלומר, יש כאן תפקיד חוץ-צבאי חברתי-לאומי לצה"ל, מכאן שעניין זה עולה על שאר השיקולים המבצעיים והתקציביים "הטהורים". גם החלטתה של שוויץ באמצעות משאל עם על המשך שרות חובה, ולמרות הויכוח הפנימי, עונה על הקריטריון הזה.
דומה, כי גיוס החובה איננו נדון, גם הפעם, לא בהקשר המבצעי, לא התקציבי ולא בטוח בהקשר החברתי במובן העמוק והיסודי של מדינת ישראל, אלא ככלי פוליטי בידי הרשות המחוקקת וחבריה, אשר הם אלא שצריכים לקבל את החלטות הקשות המשפיעות על הביטחון הלאומי של ישראל במובן הכי רחב שלו.
האם הם קבלו את החלטות הקשות? לא בטוח.
