לפני כמה ימים נפטר מרדכי (מורלה) בר-און בגיל 93. איש גבעתי בתש"ח וקצין חינוך ראשי בששת הימים, וחוקר היסטוריה שקראתי רבים מספריו וממאמריו. בשנתיים האחרונות קראתי שני דברים שפרסם ב'תשע נשמות'. 'אדריאנה' סיפור חניכות על רקע מלחמת העולם השנייה בראשון לציון, ומסה 'מבחן ערכים' שנוספה ל'הפשיזם הנצחי' של אומברטו אקו. בין ספריו הרבים גם הביוגרפיה - 'משה דיין - קורות דיין 1915 - 1981' (עם עובד, 2014). בר-און יודע והכיר מבפנים חלק מהפרקים. הוא היה ראש לשכתו של דיין בתקופת רמטכ"לותו, ובכלל זה במבצע "קדש". אמנם הוא סוקר בעין של היסטוריון מעריץ (קצת בדומה לזאב דרורי עם הביוגרפיה שלו על דן שומרון), אבל גם בביקורתיות את חייו, כנער בנהלל, עיצוב עמדותיו כלפי הערבים, האדמה והפוליטיקה, צמיחתו כחייל וכמפקד וכמפקד-מדינאי. דחיפת הצבא לאגרסיביות שהייתה חסרה לו בראשיתו, טווית החוטים לקראת אוקטובר 1956, שר הביטחון שזכה לתהילת ששת הימים ולמחדלת יום הכיפורים. בר-און מציג את הפן הציבורי ואת הפרטי - את היות דיין בלתי נאמן, שלא לומר זנאי, שודד עתיקות ויחסיו עם ילדיו. כתיבה קולחת ומקיפה. במקרה קראתי השבוע, טרם פורסמה פטירתו של בר-און את ספרו של משה דיין - 'יומן מערכת סיני' (עם הספר, 1967). דיין מציין בהקדמה את בר-און בראש המסייעים לו בהכנת הספר. יש שטענו שבר-און עשה את מרבית העבודה. לא יודע, אמנם נשמע סביר, אבל החשיבות של הספר בנימה האישית שדיין מכניס בו.
מסקירה מהירה במרשתת ניתן להתרשם שמבצע סיני היה התפרצות רגשות ואולי גם השחץ מקדימים לזו של ששת הימים. ישראל הקטנה שכבשה את סיני הענקית מידי צבא מצרים שעלה על צה"ל כמעט בכל פרמטר. הדבר בא לידי ביטוי בספרים ובתרבות הפופולרית, כפי שניתן ללמוד מרשומה של אלי אשד הדנה בכך. דיין, כמאמר צ'רצ'יל (כך זכור לי), לא דאג להיסטוריה הוא כתב אותה. כך גם עשה גם עשור לאחר מלחמת סיני. הספר הוא שילוב של תיאורי האירועים על בסיס חומרים היסטוריים ואף מקורות ראשוניים כמו פקודות מבצע ונספחי מודיעין, וגישתו של דיין לדברים. גישה שהיא שילוב של הבנה צבאית אסטרטגית וטקטית שנצברה אמנם בזמן קצר יחסית ולא חפה משגיאות, ושל מבט שדומה שהוא ציני ומשועשע. אבל אולי זה רק נדמה לי.
דיין לא מפרט את הסוד הגדול של המלחמה, התשלום הגרעיני לישראל וממעיט או מסתיר את התכנון המשותף עם צרפת ובריטניה והתיאום עם מבצע "מוסקטיר" שנועד להשיב את השליטה בתעלת סואץ לידי בריטניה וצרפת. הרקע הישראלי למבצע הם הפעילות החבלנית העוינת כנגד תושבי ישראל שגבתה מחיר כד במחצית שנות החמישים וכישלון שיטת פעולות התגמול: "סיבת-הסיבות למצב שנוצר בקלקיליה, ואשר לא שרר במקרים הקודמים היה שימושנו הממושך בשיטת פעולות-התגמול. פעולות שבראשונה הפתיעו את המצרים והירדנים ומצאום בלתי-מוכנים, היו עתה לשגרה; ועכשיו, לאחר כל מעשה-רצח של הפדאיון בישראל, יודעים הערבים כי עליהם לצפות להתקפתנו על מיתקן צבאי באזורם." [עמ' 52]. מצב הגבול מול הירדנים מנוצל בפתיחת המלחמה לצורך הונאה וריכוזי הכוחות שלא ניתן להסתירם, וכך גם את גיוס אנשי המילואים.
