בתור חובב היסטוריה וכמי שקרא מעט או קצת יותר ממעט מהכתיבה ההיסטורית הרשמית והאישית על מלחמת ששת הימים, שאלתי את עצמי, כי אף אחד אחר לא עשה זאת, האם יש טעם לקרוא את הספרון 'קרבות באום-כתף' שכתב מרדכי ברקאי (תרמיל, 1968). הרי נכתבו תלי תלים של ספרים שבעיקר מהללים את המהלכים הצבאיים של צה"ל, ויש מה לשבח. בעיקר כשמדובר בקרב אום-כתף של אוגדה 38 בפיקודו של אלוף אריק שרון, כחלק מהמערכה בחזית המצרית. קרב זה נלמד כדוגמת מופת של קרב משולב יבשתי באקדמיות צבאיות בעולם, כאשר משווים אותו לקרב של צה"ל באותו מקום ב-1956, כפי שניתן לראות במחקר של המכללה לפיקוד ומטה של צבא ארה"ב. בחינה צבאית-טקטית של הקרב מראה כיצד השתמש שרון במרכיבי כוחות היבשה - שריון, כוחות חי"ר מוסעים וכוחות חי"ר מוטסים, ארטילריה, סיור והנדסה - כל אחד מהם בהתאם ליכולותיו וכישוריו בתזמור ובתזמון מדויקיים. כל אלה מונהגים בלהט הפיקוד של שרון ושל מפקדי המשנה מדרג החטיבה ומטה. סדר הכוחות הגדול משני הצדדים הוביל לנפגעים רבים יחסית גם מהצד הישראלי - כ-30 הרוגים בקרב על פי מחקר החללים של המחלקה להיסטוריה מראשית שנות ה-70 או 42 על פי ישעיהו גביש אלוף פיקוד הדרום במלחמה בספרו "סדין אדום" (כנרת, זמורה ביתן, 2016) ופצועים רבים.
ברקאי היה עיתונאי, סופר ומתרגם וגם דובר משרד הביטחון התלווה לאחד מהגדודים באוגדת שרון, ולאחר המלחמה פרסם כמו עיתונאים וסופרים אחרים רשימות וספרים על המלחמה, כדוגמת 'חשופים בצריח' שכתב שבתי טבת. רשימות וספרים אלה הן תוספת להיסטוריה הרשמית של צה"ל על מלחמת ששת הימים, הגם שפורסמו לציבור הרבה לפני שזו יצאה לאור. הרשימות שקובצו בספרון פורסמו קודם לכן ב'מערכות' וניתן לקרוא בהן בקישורים שיובאו בהמשך. ברקאי לא בוחן את המכלול האוגדתי אלא מציג שלושה חלקים ממנו. הראשון הוא סיפורו של גדוד 63 בפיקודו של נתק'ה ניר ששימש בתחילה אבטחת אגף אוגדתית מצפון, והשמיד בדרכו מוצבים מצרים בקרב עיקש ולאחר מכן חדר לעורף המערך המצרי, חסם תגבורות והשמיד טנקים ורק"ם נוספים עד שחבר לכוחות שנעו בציר העיקרי. תיאור הקרב פורסם בחוברת שפרסמה המחלקה להיסטוריה של צה"ל 'לחימת צג"ם 63 קרב אום כתף-אבו עגילה' ונכתבה על ידי ד"ר רפי יקר, מהחוקרים הקפדניים שאני מכיר ב-1995. בחוברת תיאור הזירה, האויב, ההכנות והפקודות ותיאור הקרב. בסיכומה מביא ד"ר יקר ניתוח על פי עקרונות הלחימה ויש מה ללמוד. ברקאי לעומת זאת מביא תיאורים יותר 'לחים' של המתרחש: "הפקודה שאותה שמעו צוותי-הטנקים של פלוגה א' המובילה היתה פשוטה יותר - ועסיסית יותר: "הגיעה השעה לדפוק את המצרים. אנחנו עוברים את הגבול - נוע! נוע!". אבל גם ממנו ניתן ללמוד על הפעלת הכוחות בדרג הטקטי הנמוך ושילוב הטנקים, הסיור, המרגמות והחרמ"ש; וגם על הקשיים להפעיל כוח כשעבירות כלי הרק"ם והרכב שלו שונה מכלי לכלי; וכן את הכתבת המנהלה - דלק ותחמושת - את קצב הלחימה.
החלק השני הוא 'ליל החפירות: קרב-הרגלים של עוצבת קותי באום-כתף': "בחסות דיונות-חול נישאות החלו צוותי-הטנקים ממלאים את תאי-התחמושת המדולדלים ואת מיכלי-הדלק המתרוקנים. תוך כדי פעילות זו הרימו השריונאים את ראשיהם, ומבטיהם לכדו - באור הדמדומים - שדרת מסע רגלית קרבה-ובאה אליהם. המראה היה מפתיע, כביר ומרטיט. לרגע קפאה הפעילות. ואחר-כך, באורח ספונטאני, יצאו השריונאים מן הטנקים ומן הזחל"מים, קפצו לקרקע ופרצו במחיאות-כפיים נלהבות". כך מתאר ברקאי את התנועה הרגלית האוגפת של שלושת הגדודים שהיו כפופים לקותי אדם. הם נעו לעבר הקצה הצפוני של שלושת תעלות החי"ר הארוכות שהיו חלק מהמכשול שחלש וסגר את הכביש, ולחמו לטיהורן. גם סיפור זה פורסם במערכות (וזה תיאור יותר אישי באתר העמותה להנצחת חללי הנח"ל). ברקאי מספק סיפורים אישים שמהם ניתן ללמוד על הקשיים בניווט, בתיאום בין כוחות בלחימה צפופה, בלחימה בתעלות ובבונקרים ועל מעשי גבורה.
