אנחנו שוכחים אותם ואותן כל הזמן, גם אתנו ישכחו. מרבית האנשים תולדותיהם לא נרשמו, ואחרים מתפיידים לאט או מהר. שני גיבורי הספרים שנסקרים ברשומה זו שונים זה מזה כמעט בהכול - בזמן, במקומות, במעשים, ובגורלם - ואולי אני מחבר שני קצוות שלא נועדו להיפגש, למעט זה שעלו לארץ ועשו כמיטב יכולתם בתחום שחשבו שנועדו לו. אכן צריך אולי דמיון פרוע לראות יחדיו את אלחנן וילוז'ני יליד פולין, חבר האצ"ל ששירת בבריגדה היהודית ונהרג בקרבות נובמבר 1948 ואת ברוך דגו יליד אתיופיה שצמח מאשדוד והיה לכוכב כדורגל הראשון ממוצא אתיופי. אולי ואולי לא.
יורם בילו חתן פרס ישראל בחקר הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה לשנת תשע"ג יצא למסע משפחתי 'בעקבות אלחנן' (כרמל, 2022). מחצית הספר עוסקת בקורות משפחת וילוז'ני מקורותיה בפולין, מסדנאות היזע בוורשה (מישהו אמר סמוצ'ה?), לתל אביב והקמת מפעל העץ שהיה הציר המשפחתי - לטוב ולרע. החלק השני עוקב אחרי דמותו של אלחנן שנהרג כמ"פ בגדוד 54 של חטיבת גבעתי. כותב בילו על מקומו של אלחנן בספרות על הקרבות: "שמו אינו נפקד ממנה. אומנם אין הוא אלא דמות משנית בספרים אלה, אחד מני גיבורים רבים בדרמה של מלחמת העצמאות - ואני, אם נדבק בדימויים מתחום התיאטרון, מבקש להעבירו מירכתי הבמה למרכזה ולהציבו באור הזרקורים." [עמ' 181]. סיפורו המעניין של אלחנן לוקח אתנו לתנועת בית"ר, לאצ"ל וגם לסאגה הדרמטית של אלטלנה בה שימש גם שומר ראשו של בגין. בילו מתאר את קורות אלחנן על הסיפון וגם מאיר את ההבדלים בין המיתוסים המשפחתיים [אלחנן סחב את בגין אל החוף] והמציאות [בגין היה שחיין מצוין ולא נזקק לעזרה]. עוד מתוארים השרות הארוך בצבא הבריטי שגרם לתסכול, אך גם לצבירת ידע ומיומנות אישית וקבוצתית; וקרבות יפו-מנשיה של האצ"ל. השתלבות אנשי האצ"ל בצה"ל הייתה לא פשוטה, ובילו לא מרחיב בעניין, אך מאיר את הזווית האישית של אלחנן. אישיותו, הדוגמה האישית שהביא, ואומץ לבו סייעו בידו לגבש פלוגה, אשר כפי שמתאר אורי אבנרי בספרו 'בשדות פלשת', הייתה מגדל בבל. בילו כורך חומרים אישיים (מכתבים של אלחנן וזוגתו-אשתו הדסה; יומנים; זיכרונות כתובים ובעל פה משפחתיים) וגם ספרות מחקרית. אפשר כמובן לשאול, ובילו מסביר זאת, מדוע אלחנן לא זכה לתהילה כמו יחיעם ויץ? אין ספק שאי היותו חלק מהזרם המרכזי תרם לכך, אם כי בהקשרו של ויץ, מעטים זכו למעמד דומה גם מתוך 'יפי הבלורית'. שתי הערות נוקדניות: בחילופי האש בין אנשי צה"ל ואצ"ל ב-21 ביוני כחלק מאירועי אלטלנה, נהרגו בנוסף לשני אנשי האצ"ל ליד בית דגן [עמ' 170], עוד ארבעה אנשי אצ"ל ושני חיילי צה"ל; והפלמ"ח פורק באופן רשמי לפני סוף המלחמה בנובמבר 1948, ולא כפי שנטען [עמ' 182]. אבל אלא סתם הערות שלא הצלחתי להתאפק להימנע מהן, הספר מביא זווית נוספת של מאורעות אותם ימים, ויוצא מהפן האישי-משפחתית אל הכלל. מומלץ לחובבי הסוגה.
