לפני כמה שבועות, לא רבים, כאשר ההוצאות לאור ניסו לפנות את המחסנים ולהשיג כמה גרושים מסחורה שנחשבת מתה, קפצתי גם אני על עגלת המבצעים. הוצאת הקיבוץ המאוחד-ספרית פועלים הציעה אף היא מבצע והלכתי על 10 במאה. כן, כן, הזמנתי 10 ספרים במאה ש"ח ועוד עלות המשלוח. לא נורא, הוצאה מוכרת. מתוך ים הספרים בחרתי ספרים מאת מחברים שאת רובם לא הכרתי. בטח יש טריליון שכאלה, ולכן התבוננתי גם בנושא הספרים כתומך החלטה, כמה שיותר אזוטרי יותר טוב. עכשיו נשאר רק לקרוא, או יותר נכון להיאבק על המקום בערמת הספרים המצפים לקריאה. הראשון שקראתי מהם הוא ספרו של לורן סקסיק - 'ימיו האחרונים של סטפן צווייג' (ספרית פועלים, 2011, תרגום ניר רצ'קובסקי). ברגע שראיתי את השם צווייג [אולי יתכנסו המו"לים ויחליטו כבר שטפן או סטפן, וצווייג או צוויג? שיגעתם אתנו, את המקפידים על חודו של יוד] ידיעתי שהספר יכנס לרשימה. אחרי שהתחברתי לנובלות הקצרות שלו המתורגמות ביד האמן של הראל קין ב'תשע נשמות' [למשל, האחרונה היהודית ביותר - המנורה הטמונה'], וגם ספרים שיצאו בהוצאות נוספות כדוגמת 'מגלן' שיצא בהוצאת מודן בשנה שעברה.
“אני מברך את כל ידידי: ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר לאחר הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם.“ כך כתב צווייג במכתב ההתאבדות שלו אותו ניסח בימים שזחלו לקראת התאבדות המתוכננת שלו ושאליה משך גם את אשתו השנייה לוטה. סקסיק לוקח אתנו לחודשי חייו האחרונים של צווייג, למקום גלותו-הימלטותו. מספטמבר 1941 עת הגיעו לעיירה פטרופוליס השוכנת ליד ריו שבברזיל עד ההתאבדות ב-22 בפברואר 1942. הגם שפטרופוליס נחשבת ל'עיר הקיסרית' של ברזיל אין היא יכולה להשיב את העולם הפיזי, הרוחני והתרבותי, את 'העולם של אתמול' שממנו נמלט צווייג. בספר מתוארים המפגשים עם גולים אחרים, עם הסביבה הטרופית, עם הזיכרונות, המחשבות על כתיבה, על הידידים והמכרים שאינם, שהתאבדו, שגורשו ושאבדו. גם קולה של לוטה הצעירה הנאבקת עם מחלתה, עם נפשו המיוסרת של צווייג ועם צלה הענק של אשתו הראשונה נשמע בספר. צווייג בניגוד למה שכתב ב'המנורה הטמונה': "כל מה שיכלו לקחת, לקחו, כל מה שאפשר לסחוב, סחבו, כל שניתן היה להרוס, הרסו: רק את הבלתי נראה לא יכלו לקחת מאיתנו, את דברי אלוהים והווייתו." נשאר ללא דבר, ללא מולדת, וגם את הבלתי נראה בחייו לקחו. האם יכול היה לבחור בדרך אחרת? סקסיק מוליך אתנו למחשבה שלא, זאת אחרי שהוא מבטל במחשבתו שלו ובמחשבתו ובמעשיו של צווייג את הדרכים שהיו מוליכות את הסופר הגדול לחגוג גם את הקרנבלים הבאים בריו.
