כאשר בקשתי מרעי שישלחו המלצות על ספרים בענייני צבא שקראו בשנת הקורונה הראשונה, המכונה 2020, חלקם כתבו סקירות מעמיקות שהיו ארוכות לרשומה שפרסמתי, אבל חבל היה שלא יגיעו לעיני הסקרנים. אחת מהן הייתה של אורן האס ששירת שנים רבות בחיל התותחנים וגם עסק בכתיבת תורות לחימה ובהדרכה. כיום אורן עוסק במחקר צבא ותורות לחימה, ואף החל לתרגם מאנגלית ספרות מקצועית [והוא עושה זאת טוב מאוד]. אז הנה הרשומה של אורן על דרכו של הצבא הגרמני.
הגרמנים נחשבים בעיני רבים, במיוחד במערב, כ"תקן הזהב" ללוחמה ברמה הטקטית, אבן הבוחן בתחומי הפיקוד והשליטה ותורת הלחימה. חיל הנחתים וצבא ארה"ב, כוחות המשפיעים מאד על כיווני ההתפתחות של צבאות המערב רואים עצמם כמי ששואבים מההיסטוריה וההגות הצבאית הגרמנית, אין ויכוח בענייני צבא שלא ניתן לזכות בו בפאנץ' עם ציטוט טוב של קלאוזביץ, הכהן הגדול ומחבר התנ"ך האולטימטיבי של דרך הלחימה המערבית, למרות שאף אחד (כמעט) לא קרא אותו מעולם. במקרה הטוב את "המדריך הקצר" של ליאונרד. ועדיין, נראה שיש לנו כמה "תובנות" בעניין מהי מורשת הצבא הגרמני (ונתעלם רגע בצד מהפיל שבחדר): 'בליצקריג', 'פיקוד מוכוון משימה' והמהדרין יוסיפו 'אאופטראגסטקטיק'. אנו יודעים לומר קלאוזביץ, מולטקה הקשיש ואם אנחנו ממש רוצים להרשים, אז נזכיר שזה בכלל שארנהורסט שהתחיל את הכל.
אבל הנה בא רוברט צ'יטינו בספר The German Way Of War ומפוצץ לנו את האשליה, מסתבר שאנחנו לא מבינים כלום. צ'יטינו, היסטוריון אמריקאי, המתמחה במלחמת העולם השנייה ובמיוחד, ובכן, בצבא הגרמני, הלך וחפר בארכיונים, במסמכים מהמאה השבע עשרה, בספרי ההדרכה הגרמנים מפרידריך הגדול ועד לודוויג בק, בחילופי המכתבים, בביטאונים המקצועיים ממאתיים השנים האחרונות, ביומני המבצעים ובמה לא. התוצאה היא ספר מרשים ומעמיק שמציג כמה טענות מעניינות. התזה הראשונה והעיקרית היא שיש כזה דבר "דרך מלחמה גרמנית". את שורשיה הוא מזהה נטועים עוד באמצע המאה השבע עשרה, מאה וחמישים שנה לפני שהצוער בן השתיים-עשרה, קרל פון קלאוזביץ, התגייס לצבא פרוסיה. את הטענה השנייה כבר הזכרתי - דרך המלחמה הגרמנית היא ממש לא מה שאנחנו חושבים.
צ'יטינו מתאר את הדילמות של פרוסיה, ארץ קטנה וענייה במשאבים, המוקפת אויבים שרוצים בחיסולה, ומתוך הרצון להישרד היא גדלה והופכת לכוח דומיננטי באזור. הדרך שהיא בוחרת היא גיוס מרבי של משאבים לטובת הצבא, והבנה שהיא יכולה להרשות לעצמה רק מלחמות הכרעה קצרות ומהירות, לא להיגרר למלחמות ארוכות ויקרות. כן, אפשר להשוות ורצוי, כי יש מה ללמוד. פרידריך הגדול דרש שהמלחמות יהיו kurtz und vivid "קצרות ומלאות חיים". הצבא הגרמני קידש את הטקטיקה, כי מהות המלחמה עבורו הייתה לחתור לקרב אחד ומכריע של המלחמה. הפרוסים ובהמשך הגרמנים קידשו את ההתקפה, את האגרסיביות. כשקלאוזביץ כתב ש"ההגנה היא צורת המלחמה החזקה" נחשב הדבר כמעט לחילול הקודש. אבל זה בסדר, כי רוב הקצונה הגרמנית לא קראה את קלאוזביץ, שהגרמנית שלו הייתה מסובכת מדי עבורם, אלא לכל היותר את פרשנותו של מולטקה. וגם הוא נאלץ להיאבק על מעמדו בקרב הקצונה הגרמנית, עוד הרבה אחרי שהיה לרמטכ"ל. גם מעמד הרמטכ"ל ומעמד המטה הכללי עצמו, הגנרלשטאב, שהטיל אימה רבה כל-כך על יריבי גרמניה, שדרשו לבטלו בחוזה ורסאי ובמקביל ניסו לחקות אותו, גם הם לא מה שחשבנו.
בשיאו של קרב קנינגרץ (1866), אולי קרב ההכרעה המשמעותי ביותר במאה התשע-עשרה, הקרב שעליו תהילתו של מולטקה, שולח האחרון, רמטכ"ל כאמור, פקודה למפקד דיביזיה, אחד אלברט פון-מנשטיין (הסבא המאמץ של..), הנ"ל קרא את הפקודה ואמר: "הכל בסדר, זה נראה הגיוני, אבל.. מי זה מולטקה?" פון מאנשטיין הסב היה מוכן לקבל פקודות רק ממפקדו, "הנסיך האדום" פרידריך קארל, שעשה בקרב הזה גם את מה שרצה מולטקה, אבל בעיקר דברים אחרים, מה שהוא ראה לנכון. מה שאנחנו קוראים לו "פיקוד משימה" נטוע בבניין המדינה הפרוסית. בהבטחה שנתן "הנסיך הבוחר מברנדבורג" לאצילים, שתמורת נכונותם להילחם בכל עת למענו ולשאת בהוצאות המדינה, הוא לא יתערב בשום אופן ב'איך' הם יעשו את זה. הגרמנים לא השתמשו במונח 'אופסטראגסטקטיק'. הם השתמשו במונח "עצמאות הדרג הכפוף" והניחו שמרמת מפקד קורפוס אתה תעשה מה שאתה רוצה, גם משימה לא תוגדר לך, אלא נקווה שתדע איך תשתלב בתכנית הרופפת. זה הביא הצלחות והביא אסונות. זה נגמר במלחמת העולם השנייה, ובניגוד לדעה הרווחת לא היטלר הרג את השיטה הזאת, אלא המטכ"ל הגרמני, שהגיע למסקנה שאי אפשר לנהל מלחמה מודרנית כשכל אחד עושה מה שבא לו. וזה מעלה כמה תהיות. פיקוד המשימה עצמו ברמה הטקטית כפי שאנו מכירים אותו היום, הוא בהחלט פיתוח גרמני מסוף המאה התשע-עשרה, ניסיון לשכלל את גישת "עצמאות הדרג הכפוף" אך הוא ממש לא התקבל בהתלהבות כוללת. היום הגרמנים אימצו אותו לחלוטין, ושוב, באופן שונה ממה שאנו חושבים שאנו מבינים אותו.
