שוב לקח אותי איטאלו סבבו למסע. כמו ב'הסיפור של הזקן הטוב והנערה היפה' שיצא בתשע נשמות (2018), גם ב'מסע סמנטינטלי קצר' (כרמל, 2009 [תרגם והוסיף אחרית דבר אריאל רטהאוז]), מדובר באיש זקן המחפש מזור ומרפא לנפשו. אולם בשונה מ'הסיפור של הזקן...' הנמשך כנראה לאורך מספר חודשים ויותר, ומתוחם ברובו למרחב ביתו של הזקן, וקצת לרחובותיה של טרייסטה שבה חי סבבו ובה קיבל סעד כתיבתי מג'יימס ג'ויס, הרי המסע הסנטימנטלי הוא קצר בזמן ונפרס לאורך המסילה ממילנו לטרייסטה.
ואני, כידוע למי שעוקב אחרי ברשתות החברתיות, חובב מסעות ברכבת. אמנם המסע מחיפה לתל-אביב וגם בכיוון חזרה, איננו כמסע של מחצית היום והלילה ברכבת האיטית לרוחבו של צפון איטליה, אבל גם כך ג'קומו אגיוס [הוא הזקן שבמסע] איננו מתבונן בנוף החולף, ואיננו מתפעם מהרים, מהשדות והאגמים. אגיוס נוסע בנפשו, הוא עסוק ברגשותיו. המילה סנטימנטלי, כך כותב דן פגיס במלון לועזי עברי (עמיחי, 1982), מקורה בצרפתית (Sentimental) ופרושה (1) קשור בסנטימנטליזם בספרות; (2) רגשני; נוטה להתרגשות יתירה ול"השתפכות-נפש". כפי שכתב חיים לפיד בביקורת על הספר, אצל סבבו: "זקנה היא המצב שבו אתה זוכר ומהרהר וכותב במקום לחיות ובעיקר במקום לאהוב אשה שאינה אשתך." גם פרשנויותיו של אגיוס למחוות רגשיות, כדוגמת תנועת ידה של אשתו המניחה את ידה על חזה ביציאת הרכבת, מתגלות כביטויים מעשיים ביותר הפוכים ממה שציפה.
