top of page
בעז זלמנוביץ

להיות מפקד בחי"ר

עוד אושפיזין בסוכת איחזור סקירות הספרים של עוזי בן שלום ושלי שפורסמו ב'ביבשה' ביטאון דפי הכרום של זרוע היבשה, שני מפקדי חטיבות חיל רגלים או בקיצור מח"טי חי"ר שלחמו עם יחידותיהם בקיץ 1982. שני ספרים חשובים ומעניינים המתארים לחימה של חטיבות חי"ר במסגרת נחיתה מן הים (מבצע אמפיבי). ברבות הימים קודמו מחברי הספרים והיו למפקדים בכירים בצמרת הצבאות שלהם. למרות שמדובר בצבאות שונים וגם במלחמות שונות, שני המפקדים מאירים באור בהיר ודומה את מקומו של המפקד בקרב ואת מורכבות לחימתם של כוחות השדה. מקור 'ביבשה' מס' 12, דצמבר 2009, עמ' 39.


שער ספרו של ג'וליאן תומפסון 'לא פיקניק'

שעת תה - 'לא פיקניק' מאת ג'וליאן תומפסון (מערכות, 1992, תרגום עמנואל לוטם). [No Picnic - 3 Commando Brigade in the South Atlantic]. במקביל למלחמת לבנון הראשונה התנהלה בקצה השני של העולם מלחמה נוספת שבה כוחות חי"ר נחתו מהים ולחמו בשטח קשה - מלחמת פוקלנד. ספרו של ג'וליאן תומפסון, אז מפקד חטיבת הקומנדו 3 ולימים מפקד הנחתים הבריטיים, מתאר את לחימת החטיבה בתנאים הקשים: "כשנתתי את הפקודה לנחיתה, אמרתי בין שאר הדברים, שהמבצע שאנו עומדים לפתוח בו לא יהיה פיקניק. גמרתי אומר ששום אדם בחטיבתי לא יהיה באשליות, אלא יבין שנצטרך להילחם כדי לנצח."[עמ' 15]. המלחמה בפוקלנד הייתה של כוח משימה משולב יבשה, אוויר וים במרחק של 13 אלף ק"מ. ניתן ללמוד מהספר על המורכבות העצומה של מבצע כזה בשל המרחק מארץ האם, תנאי הים הקשים והאקלים הקר.


בדומה ליורם יאיר, כפי שנראה בהמשך, משקיף המח"ט על החטיבה, על מפקדיה והאנשים המשרתים בה. תומפסון מציג את הדילמות שלו כמפקד בתכנון ובלחימה וכותב על ההחלטות שעה ועל יחסיו עם אנשיו שתנאים הקשים של המלחמה. מתוך כך, הספר מציג את עולמם של הלוחמים בכלל ואנשי החי"ר בפרט. כך לדוגמה, פלוגה ד' בגדוד הנלחם באחד הקרבות הקשים במלחמה (הקרב על "גוז גרין") עסוקה "בבישול ארוחת בוקר בשובה ובנחת בשטח מת מאחורי פלוגה א' - מצב משונה שאינו בלתי-שכיח במלחמה, והוא מוכר היטב למי שלחם בקרב קרקע. האנשים מילטו בחוכמה אחר העיקרון המשמש נר לגליו של כל חייל מנוסה: 'בשעת ספק אל תתייאש, שלוף קומקום ושים על האש"[עמ' 97].


שער ספרו של יורם יאיר (ייה) - 'אתי מלבנון'

רגע גדול בחיים - 'אתי מלבנון - חטיבת הצנחנים במלחמת של"' מאת יורם יאיר (ייה) (מערכות, 1990). ספרו של יורם (ייה) יאיר שהיה מח"ט הצנחנים במלחמת לבנון הראשונה (ובהמשך ראש אכ"א ובתפקידו האחרון בצה"ל שימש הנספח הצבאי בארצות הברית), מאפשר הצצה למתארים מסובכים של לחימת חי"ר. מהלכי חטיבת הצנחנים בלבנון כללו נחיתה מהים, לוחמה בשטחים בנויים, לוחמה ההררית וקרבות בסביבה כפרית מול אויב סדור ובלתי סדור. מבין כולם בולטת הלחימה בשטח ההררי והקשה של הרי הלבנון שמעל רצועת החוף. המאמצים הפיסיים של טיפוס במעלה תלול, תנועה בסבך שיחים ומעבר סלעים הם עניין קשה, גם ללא מעורבות של אויב. בלוחמה רגלית כחלק מתמרון קרקעי יש חשיבות רבה לטופוגרפיה, לתכסית, לתנועה באופן הנכון ולתפיסת השטחים השולטים: "אנחנו על גב ההר, על הפסגה! לא צריך להיות אסטרטג גדול או טקטיקן דגול כדי להבין את משמעות הדבר. גם הילדים המשחקים ב'מלך ההר', גם החייל הפשוט המתבונן עתה לאחור על המדרונות התלולים, וזוכר כיצד עמד שם פעם, רחוק, למטה למטה, והביט בחרדה על הרכסים המאיימים האלה - גם הוא יודע: עכשיו אנחנו השולטים, עכשיו הננו 'מלכי ההר', עכשיו הכול פתוח לפנינו!"[עמ' 99].


חלק ניכר מהספר מוקדש לדילמות של יאיר כמנהיג קרבי ולתחושותיו כלפי פקודיו, חייליו וכלפי עצמו: "המתח מגיע לשיאו. למעלה מאלף חיילים יושבים, וכמה מאות עומדים סביב [...] למפקד אין רגע גדול בחיים כמו הרגע הזה, שבו הוא עומד מול חייליו ורואה אותם קשובים ודרוכים למלא כל פקודה, שקטים ונכונים לכל משימה. אני רואה את הביטחון בעיניהם ויודע שאין כוח שיעמוד מולם. אין משימה שלא יוכלו לה הצעירים האלה, שבאחת לבשו ארשת לוחמים. מה אומר להם ברגעים כאלה? רק דברים פשוטים. אין צורך בדברי 'ציונות' ואף לא בדברי כיבושין: רק שיקפידו ללבוש שכפ"צים, שלא יצטופפו, שישמרו רווחים, שיזכרו איך תופסים מחסות ועמדות, שיצאו חיים מן התופת."[עמ' 19].


יאיר מסביר במעשיו מהי דוגמה אישית של מפקד טקטי ומה חשיבותה בקרב. גם יאיר התלבט ושקל היכן הכי נכון לו להיות בקרב. לאחר שצפה על התקדמות הגדודים מנקודות תצפית שולטות במהלך מרבית ימי הלחימה, הוא חש שבקרב האחרון בכפר שמלאן מקומו צריך להיות לפנים: "הדברים האחרונים שאני שומע רק מחזקים אצלי את התחושה שמשהו 'לא הולך', שהכוחות מאבדים מתנופתם, ואולי מה שחמור יותר - איבדו מנחישותם ועקשנותם, דווקא עתה כשנראה ששיאו של הקרב כבר מאחוריהם והם על סך ההכרעה והניצחון [...] כדי לדרבן את הלוחמים המותשים למאמץ ההכרעה אחרון זה, כדי לסחוט מהם את טיפת הכוח האחרונה שעוד נותרה בהם, הסמח"ט ואני רצים קדימה לראש הטור. עכשיו לא חשובה עוד עמדת התצפית הטובה והנוחה. עכשיו חשוב להיות לפנים, בקו הראשון, כדי לדחוף את הלוחמים ולמשוך אותם להסתערות האחרונה שתביא להכרעה."[עמ' 154].


בנוסף, יאיר מתאר את האימונים שנערכו בחטיבה לקראת הנחיתה וגם את האימונים המשותפים עם כוחות השריון ועם חיל הים. בסופה של הנחיתה בחוף, הוא אומר: "מורגשת הקלה במפקדת החטיבה. השלב הקריטי והמסוכן ביותר בכל המבצע - שלב הנחיתה ותפיסת ראש-החוף - הסתיים בהצלחה. יש גמול לשעות האימונים הארוכות, לתרגולים וללילות ללא שינה - הביצוע המשולם; ומה שחשוב מכול - ללא נפגעים."[עמ' 26]. [עוד על הנחיתה בשפך האוולי מומלץ ביותר לקרוא במאמרו של שאול ברונפלד בכתב העת של המחלה להיסטוריה של צה"ל - יסודות מס' 3. ועוד על מבצע נחיתה באגן המזרחי של הים התיכון, המבצע הבריטי-צרפתי ב-1956, ראו סקירתי.]


#ספר או שניים של מפקד בצה"ל ומפקד בצבא הבריטי המתארים חוויות פיקוד על חטיבות חי"ר בלחימה ומסבירים למה הגיוני בעצם שחי"רניק יכין לעצמו תה בשטח מת. מומלץ לא רק למפקדים רגלים ולא רק לחובבי החפה מהים.


עוד חג, תקראו ותהיו נחמדים.


ויש גם שיר. הזדמנות לחזור לקלסיקה הפלמ"חית הזו

את העול הפשוט כעפר

הם נשאו בלי הבט אחורה

לא תקע לפניהם השופר

לא לוטף קדקודם בליל חורף



447 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page