משרד ההגנה של בריטניה פרסם לפני מספר ימים את מסמך האסטרטגיה - DEFENCE IN A COMPETITIVE AGE המנסה להסביר את מורכבות הסביבה האסטרטגית העכשווית והעתידית ומנסה להתוות את בניין הכוח הנדרש על מנת לשמור על האינטרסים של הממלכה. לטעמי, זה הכרה מודעת בחולשה היחסית ובמגבלת הכוח והמשאבים [אם כי קטונתי מלנתח את המסמך במלואו]. זה התחבר לעניין המשונה שלי מהשבועות האחרונים במבצע 'קדש' שהחל בסוף אוקטובר 1956, ובו ישראל בתיאום מדיני-אסטרטגי עם צרפת ובריטניה כבשה את חצי האי סיני. זאת, אם לתאר בהכללה, על מנת לאפשר להן להכריז על הצורך להתערב בנעשה, ולהשתלט מחדש על תעלת סואץ שהולאמה על ידי נאצר ב-26 ביולי, כמה חודשים קודם לכן. מכיוון שעשיתי לעצמי חיים קלים וקראתי את גרסת רמטכ"ל המבצע דיין, ולאחר מכן קיבלנו הסברים מעדו הכט בשני נושאים הכרוכים במבצע - סיבות הברית עם צרפת, ומעשי שרון במיתלה, פניתי לקרוא על מבצע 'מוסקיטר' (Operation Musketeer). כך נקראה הפעולה הצרפתית-בריטית במרחב פורט סעיד. כצפוי, מדובר היה על כישלון אסטרטגי-רבתי. עוד שלב בירידת האימפריות הישנות, הסבר מדויק לכך שהקלפים העולמיים נטרפו ויש דובים אחרים ביער (שאף ניצלו את הבלגן להשתלט על הונגריה ב-4 בנובמבר), ועל כך שאם רוצים לשמור על נבוט גדול צריך משאבים - שאין, במיוחד כשאתה מנהל קרבות בלימה כנגד תנועות שחרור ברחבי העולם, ועדיין לא התאוששת מהמלחמה הגדולה.
כרגיל פניתי לספרים שלקחתי מהספרייה שנסגרה וקראתי את '7 ימי סואץ' של א. ג'. ברקר (Suez: The Seven Day War by A. J. Barker) (מערכות, 1966, תרגם מרדכי ברקאי). מדיניות חוץ ופנים ואסטרטגיה-רבתית אני משאיר לאחרים, ולכן ננסה להתבונן בעזרת ברקר בכמה עניינים צבאיים, ונתעלם מהשאר. בימים שבהם מדברים על לחימה רב-ממדית (יהיה מה שזה יהיה) כתשובה לשאלות לא ברורות בתחום הפעלת הכוח, היה המבצע דוגמה ללחימה שכזו. על פי זרוע היבשה "קיימים שמונה ממדי פעולה: יבשה, אוויר, ים, אדם, ספקטרום, סב"ר, תת-קרקעי, רום הקרוב לקרקע, והמידע." במוסקיטר פעלו לפחות בחמישה מהם: יבשה, אוויר, ים, אדם והמידע. הנחיתה על החוף המצרי הייתה מבצע משולב מהדגם השמרני, לדעתו של ברקר, של מלחמת העולם השנייה: "עם מהלומות-האויר הראשונות שהונחתו בערבו של ה-31 באוקטובר, החלה מתקפת-האויר מתפרדת בהדר. היה זה שלב ראשון של מבצע משולב, ערוך על-פי קוים שמרניים. ראשית, צריך היה לנצח בהתמודדות האוירית; אחר-כך - להשמיד את האיום האוירי אשר עוד נותר על הקרקע; אחר-כך - להשמיד מתקנים צבאיים אחרים; אחר-כך, על-ידי תהליך של הפצצת-מנע - לנתק את שדה המערכה ממשאבי-ההספקה שלו." [עמ' 110-109]. הדבר נעשה בדומה לשיטתיות של הנחיתות בים התיכון כ-15 שנים קודם לכן, אולם אז הזמן לא היה שיקול מרכזי, ואילו כאן היה הזמן הגורם הראשי במבצע. בהקשר 'ממדי' האדם ומידע, טוען ברקר שיתכן שהמדינאים חשבו שהפצצות יעודדו את המצרים להתמרד כנגד נאצר. גם אם לא הייתה כאן גישה של 'להפציץ כדי לנצח', כמובן שהיפוכו של דבר קרה - רוב המצרים התלכדו סביב נאצר, או לפחות כנגד הפלישה, וגם דעת הקהל העולמי והפנימית-בריטית החלה נוטה כנגד המבצע. סוגיית התפתחות המערכה במהירות לצורך תמרון ביחס לצורך או לרצון בניהול 'מהלומות אוויריות' שיביאו הישגים, היא עניין רלוונטי, כך נדמה לי גם לנו.
מבצע הנחיתה היה לפי הספר וכלל צניחה והחפת כוחות מנחתות, ושאת תפקיד הדאונים החליפו המסוקים. ברקר מצוין שזו הפעם הראשונה שנעשה שימוש במסוקים לצורך לתפיסת שטחים בראש חוף: "אין ספק, כי האירוע הבולט ביותר בכל המבצע היה השימוש במסוקים מעל סיפוני "תיזיאוס" ו"אושן". נחיתת קומנדו 45 פתחה שלב חדש בניידות הימית של חיל-הצי-המלכותי, אשר הורחב אחר כך לתפיסת 'הכוחות המידיים'" [עמ' 229]. לא בדקתי האם זה נכון, אבל אין ספק שזו הייתה אחת הפעמים הראשונות, והקשיים בשילוב המסוקים שיכלו לשאת כל אחד רק שישה לוחמים או שלושה בכל סבב אתגרו את התכנון והביצוע. הטופוגרפיה של מרחב פורט-פואד ופורט-סעיד חייבה תכנון של בידוד המרחב ולאחר טיהורו הן מכיוון הגעה מהאוויר והן מכיוון הים, כל זה חייב תיאום בהפצצות האוויריות, הפצצות מהים, תזמון כניסה הכוחות הימיים לרציפי הנמלים, ובאותו זמן לדאוג לחיפוי באש, הספקה וחיזוק הכוח היבשתי. למתכנן מבצעים בעומק, יש מה ללמוד גם מ'מוסקטיר'. המבצע מראה לנו שאין הרבה חדש בלחימה בשטח בנוי עם אוכלוסייה שרובה עוינת, אם לא כולה. לפני נחיתת הכוחות חילקו המצרים נשק ותחמושת לכל דיכפין, נשק שהבריטים מצאו אותו יותר משוכלל ממה שהם נשאו, כך שכאשר הכוחות הסדירים המצרים התפוגגו - נהרגו, נמלטו או פשטו את מדיהם ונטמעו באוכלוסייה הסכנה העיקרית לכוחות הייתה מירי ספורדי של אזרח או פדאיון. לכן נאלצו היחידות הבריטיות והצרפתיות לסרוק את בתי המגורים ולחפש נשק. כמות עצומה נאספה, אך יותר מכך הוסתרה. הדבר כמובן יצר חיכוך נוסף עם האוכלוסייה המקומית, והקשה על השליטה בשטח ועל הנסיגה.
