לא פעם ואף יותר אומרים לנו שקריאה בספרים, חוץ מכך שהיא עושה אתנו נחמדים, היא שיטת אסקפיזם מצוינת. לפני כמה חודשים כתב האיש שרץ ורץ ורץ, קובי אורן, על השאלה האם ריצה היא הסחת דעת חיובית או בריחה מהמציאות? אנחנו מחפשים בּורְחָנוּת [שזו המילה בעברית לאסקפיזם] בכל מיני מצבים ובכל שיטות מגוונות. קריאה לטעמי היא אחת השיטות המובחרות שבהן. היכולת לקחת את עצמך בעודך יושב או שוכב למקומות מופלאים, היא גם חסכונית באנרגיה, אבל מחייבת מאמץ מוחי והפעלת הדמיון [להבדיל מצפייה בסרט, לדוגמה]. ספרות מדע בדיוני היא דרך מצוינת לברוח אל עתיד אחר, למרות הנטייה של חלק ניכר מהספרים לעתיד דיסטופי. אז במשך החודשים האחרונים נמלטתי מדי פעם לסיפורים אודות 'טייס החלל פירקס' (שוקן, 1982 [תרגם אורי אורלב]) של סטניסלב לם.
למרות שאני לא מחבב דירוגים ותחרויות בתחום הכתיבה, כל אחד וטעמו הוא, לם הפולני הוא אחד מכותבי המדע הבדיוני הטובים לטעמי [וכאן בבלוג הזה אני קובע]. קראתי לא מעט ממנו, ובחודשים האחרונים, לאחר שמצאתי מטמון באחת מספריות הרכבת, קראתי את עדן, ואת סיירת החלל "נצחון". שני ספרים מצוינים על מאבק קבוצתי מול הבלתי נודע [ולפני שאתם קופצים, קראתי גם את סולאריס, כנס העתידנים ואת קיבריאדה. יש עוד משלו בעברית? כי פולנית אני לא קורא]. בכל מקרה 'טייס החלל פירקס' הוא ספר מעט שונה בסגנונו. מדובר בקובץ של שישה סיפורים אודות פירקס, דמות שהיא כביכול לא יוצלחית, אשר עומדת בפני כישלון בכל רגע, כמו במבחן ההסמכה בבית הספר לחלל, בסיפור הפותח - 'מבחן' וכך גם בסיפורים האחרים. גם המצבים הנוספים שאליהם נקלע פירקס הם על סף הקומי-טרגדי, אבל כמובן הוא יוצא מהם בזכות תושייתו העממית והפשוטה.
