ב-15 ביוני 1936 כותב ולדימיר דובנוב אל אלתר דרויאנוב: "מסיבות שונות שאינן תלויות בארץ שבתי לרוסיא על מנת לשוב בקרוב לארץ ישראל. מארץ ישראל נסעתי יחד עם חברי חיסין ורעייתו. לאושרם הם חזרו לארץ ישראל, חיו שם ומתו שם, ואני לאסוני הגדול, נשארתי פה, חיי אינם חיים וגם אמות פה." דובנוב מאנשי תנועת ביל"ו שהוקמה בעקבות פרעות "סופות בנגב" בראשית 1882 עלה ביחד עם חבריו חיים חיסין ויעקב צ'רתוק (שרתוק) לארץ ישראל, נאבק לחיות בה, אבל שב כמותם לרוסיה לאחר מספר שנים. באמצעות שימוש בחליפת המכתבים בין הידידים, ובינם ובין אחרים, ובמעטפת של מחקר היסטורי כולל ומקיף, בוחנת אניטה שפירא ב'צומת ביל"ו - שלושה ביל"ויים וארץ ישראל' (עם עובד - ספריית אופקים, 2019) את העלייה הראשונה וראשית הציונות המעשית. מיקרו היסטוריה של "תנועה קטנה של אידאליסטים, המונעים בכוח הרעיון".
שפירא, כלת פרס ישראל, היא חוקרת היסטוריה מנוסה ומעמיקה, וכותבת היסטוריה מצוינת. שתי התכונות הללו לא תמיד מצטלבות באותו אדם. ב'צומת ביל"ו' באות יכולות אלו לידי ביטוי בכתיבה על שלושת הביל"ויים, מעלליהם והשתקפות ראשית התנועה הציונות [עוד טרם הומצאה המילה] דרכם. הספר מחולק לשניים. חלקו הראשון בן 88 עמודים הוא המחקר עצמו, ואילו בחלקו האחר כולל תרגומי חלקם של המכתבים שעל בסיסם נכתב המחקר. השימוש במכתבים האישיים מגלה את הרבדים שמתחת לפתוס, לאתוס, לאידאולוגיה וללהט ההגשמתי. דובנוב, אחיו של שמעון דובנוב אבי ההיסטוריוגרפיה היהודית המודרנית; חיים חיסין הוא הדוקטור של נחום גוטמן וממייסדי תל אבי; ויעקב, יהודי, שרתוק אביו של משה שרת באו מבתים יהודים מעיירות ברוסיה הלבנה וזכו להשכלה חילונית. בעקבות הפרעות והריאקציה של הזהות הרוסית כנגד שילוב היהודים הייתה מסקנתם "המתבקשת ממשבר הזהות: אם לא רוצים אותנו, נלך למקום אחר. 'ניקח את מטה הנדודים שהעלה אבק, [...] נשחרר מנוכחותנו את בעל הבית שנמאסנו עליו', התריס חיסין במכתבו."
