לצאת אל הבחוץ, למצוא שבילים, לגלות דרכים, לשער משעולים ולדרוך מרעולים, להתנתק מהכיסא והמסך וללכת ללא מטרה נכספת, ללא צורך לכבוש יעד נשגב. לשוטט, להתבונן, להאזין, להתנשם בעלייה ולהרגיש את השרירים, את האדמה ואת השמיים.
לסלי סטיבן כתב גם הוא שיר הלל לתנועה ולשוטטות. 'בשבחי ההליכה' (נהר, 2018 [תרגמה: ניצה פלד]). לסטיבן ייחוס משפחתי-ספרותי חשוב, הוא אביה של וירג'יניה וולף. וולף עצמה חובבת שוטטות אף כתבה לחיבור הקדמה. הקדמה שגם היא בעצמה פיסת כתיבה מרתקת של התבוננות באב. בכל מקרה עיקר הספרון (45 עמודים) הם כתיבתו של סטיבן על הפשטות בהנאה של ההליכה:
"אבל ההנאה שעליה אני עומד לדבר היא לחלוטין ובמפורש תמימה. ביחס לבילויי הפנאי הליכה כמוה כחריש ודיג ביחס לעבודות התעשייה: היא פרימיטיבית ופשוטה; היא יוצרת מגע בינינו לבין אמא אדמה והטבע חסר התחכום; היא לא דורשת מִכשור משוכלל כלשהו או ריגוש חיצוני."
אחד המבקרים טוען שגם כתיבתו של סטיבן היא שוטטות ומעין חסרת תכלית ומטרה מוצהרת, למעט לשבח את ההליכה, ואת תועלתה למחשבה וליצירה. זאת בניגוד לתקיעות וליישבנות, שאינן מאפיינות רק את תקופתנו או את שלהי המאה ה-19 שבה חי סטיבן. יש בחיבור יכולת הבעת רעיון ותמיכתו במחשבות שונות מכיוונים שונים ובהסתמכות על אחרים 'דגולים' - משוררים, פילוסופים, סופרים ועוד. מה שמעיד שהמחבר שוטט גם בעולם הספרות והאמנות של תקופתו ושל תקופת עבר. אולי אין כאן עומק שיטוט-פילוסופי כמו אצל ולטר בנימין אבל יש כאן עונג גדול של קריאה ורצון לצאת לדרך, במיוחד לדרכים הירוקות של בריטניה ושל וולס - The Beacons Way.
כפי שכותב סטיבן: "ההַלך האמיתי הוא זה שעצם העיסוק מסב לו הנאה; זה שאינו מתחסד דיו להתעלות מעל מידה של שביעות רצון עצמית מן הכושר הגופני הנדרש לעיסוקו, אך מַאמץ שרירי הרגליים מִשנִי מבחינתו להרהורים שמעורר המאמץ; להתעמקות השקטה ולדמיון שמתעורר בצורה ספונטנית כל כך בהולכו ומחולל הרמוניה אינטלקטואלית שהיא בת-לוויה טבעית לפסיעות המונוטוניות של כפות רגליו."
#ספר בעצם חיבור אודות רעיונות ואודות הליכה. קריאה מינורית אך מעמיקה לצאת החוצה, לשוטט, לחשוב ולהתבונן. מומלץ ביותר.
צאו ללכת, תקראו ותהיו נחמדים.
ויש גם שיר. איזה קול.