נתחיל בוידוי. עת התייצבתי בבקו"ם, במחצית שנות ה-80 של המאה הקודמת, התכוונתי לבקש גולני. זאת במטרה לנסות להתקבל לסיירת. מפגש עם סמל מסיירת גבעתי בת השנתיים, בן אחד הקיבוצים השכנים למקום הולדתי שלמד מעלי במוסד החינוכי, הטה את הכף: "השתגעת לנסוע כל פעם חמש שעות לשרגא במקום חצי שעה למשמר הנגב?". נשמע הגיוני. נרשמתי לגבעתי.
בחמש עשרה שנים שנותרו לנסיגה מלבנון, ביליתי [אם זו מילה מתאימה] לא מעט בעזה, באיו"ש וגם בלבנון. סיירת גולני נשארה מודל לפעילות בלבנון באותן השנים, ולכן שמחתי לראות שיצא ספר אודותיה - 'טורפי הלילה - סיפורה של סיירת גולני' (ידיעות ספרים). העמותה של הסיירת שממנה את הספר הפקידה את הכתיבה בידי מירב הלפרין שראיינה רבים ממפקדי היחידה ולוחמיה ואספה סיפורים רבים ומרתקים אודותיה, שחלקם מסופרים בגלוי לראשונה.
סיפורי המורשת, הגבורה וההוי הם חשובים ביותר. כאן מתחילה הבעיה של הספר. ספר מורשת לא צריך לספר את כל פרטי ההיסטוריה בדקדקנות נוקדנית, אבל הוא הוא צריך לדייק בפרטים שהוא מספק שכן הדבר פוגע באמינות הסיפור [ואמינות היא תכונה נדרשת בסיירת], כפי שחשבתי על ספר חטיבת גבעתי בצוק איתן. הפגיעה בגדוד 12 בהקשר לקרב תל פאחר כבר התפרסמה בתקשורת. דוגמה נוספת היא בשיוך תקופת המ"פיות של ארז גרשטיין לכהונתו של עמירם לוין כאלוף פיקוד הצפון (עמ' 164), ויש עוד [ואף מילה על אגוז שהקמתה בינואר 1995, באה, אולי, גם על חשבון סיירת גולני?].
גילויי הלב של מפקדי הסיירת מסוף שנות השמונים ועד הנסיגה מלבנון [שיש לי היכרות עם חלקם], הם החלק המעניין והמסקרן, לפחות מבחינתי, והם גם מאזנים את בעיותיו. דיון בהקשרי משמעת, התכלית או אי התכלית של ההתעללויות בטירונות ובמסלול, אמינות וקשיים פיזיים ומנטליים ודברים על הצלחות וכישלונות מנהיגותיים הם שעושים את הספר לחשוב גם למשהו שהוא מחוץ לסיירת גולני ואף מחוץ למעגל הסיירות והיחידות המיוחדות, מעבר לסיפורי הקרבות.
בקיץ האחרון זכיתי ללכת כמה לילות עם הסיירת במתכונתה הנוכחית [ולא נכנס לזה] ברמת הגולן. ממה שראיתי [וחשתי ברגלים] הנחישות, הכוח לסחוב, והגמישות המבצעית שמובלטים בספר, קיימים ובועטים.
#ספר על נחישות, על הקרבה, על זיעה ודם דרך סיפור דרכה של סיירת גולני. למרות הערות, מרתק ומומלץ לחובבי הסוגה [תוך מבט ביקורתי כמובן].
תקראו ותהיו נחושים ונחמדים.
ויש גם שיר פשוט.