אני מגביל את עצמי לסקירה אחת בשבוע, יותר נכון הוגבלתי מכיוון שהייתי שקוע בשלבי כתיבה אחרונים של מחקר. היכולת לכתוב משהו אחר מחוץ למיקוד, הייתה קשה, גם היה פחות זמן. אבל ספרים שנקראו ממשיכים להצטבר, וכרגיל בשלב זה יש לברור מי יזכה לרשומה משלו, ואילו יצטופפו יחדיו ברשומה. הקוראים והקוראות התמימים שנכנסו בטעות או במכוון לבלוג עלולים לחשוב שכל מה שמעניין אותי זה ספרי צבא. זה נכון חלקית, כלומר, אני קורא גם ספרים מסוגות אחרות ותחומים שונים ומשונים, אבל ספרים העוסקים ב'צבא' אכן עומדים בראש סדרי הקריאה שלי, ולכן גם זוכים בדרך כלל לרשומה משלהם. מעבר למהלכים האסטרטגיים ולהתנגשויות הטקטיות, האדם בקרב הוא העניין המרתק בספרים הללו. עניין מיוחד אמלי זוכים ספרים אוטוביוגרפיים של אדם בקרב, ואשר מתמקדים במעשיו במלחמה עצמה ולא בשילוב המלחמות בביוגרפיה העשירה והמעניינת של הכותב. דוגמה מהסוג האחרון, היא האוטוביוגרפיה של אלוף (במיל') עמוס ירון שבה הוא מתאר לחימה וקרבות, אבל גם הרבה דברים אחרים. שנים מהספרים האחרונים על 'האדם בקרב' שסקרתי הם - 'עם הדיוויזיה השלישית ע"ש טראוגוט' של קרצ'בר החשוב ביותר גם לעניין הגבורה בשואה, ו'מצח נחושה' של קריספ.
מקריספ שבקריאה בספרו, למרות האבדות והחשש המצטבר מהמוות ומהסיכון, מבינים את משמעות 'באר האומץ' המתרוקנת, חשים 'תנועה לרעם התותחים', 'יוזמה', 'למידה מתמדת' ו'שינוי', אל ספרו של אביעד חיון 'מ"מ בחזית - כרוניקה של מלחמה' (הוצאת המחבר, ינואר 2022). הספר יצא בסיוע אל"ם (במיל') רונן איציק שכבר הוציא את סיפורי שרותו הצבאי [ופרישתו] וגם חבר למפקדו במלחמת לבנון - מח"ט 7, אמנון אשל-אסולין בגרסת המלחמה שלהם - 'כיוון ברור'. אם אצל אסולין ואיציק המלחמה משתקפת מזווית הראייה של דרג העוצבה ובכלל זה החיכוכים, שלא לומר התככים בצמרת, הרי חיון מתבונן במלחמה מצריח הטנק, במקום שבו מריחים את הזיעה, הג'יפה, הדם, הגריז, והפחד. חיון היה מ"מ בגדוד 82 של חטיבה 7 במלחמת לבנון השנייה וניהל יומן שבו רשם את מראות ומאורעות הימים. מהקריאה ב"אם יש גן עדן" של לשם, הוא: "למדתי על חשיבות הכתיבה בזמן אמת. כפי שמפקד נדרש למשקפת, מפה, נשק ומכשיר קשר, כך הוא נדרש לכתוב יומן. אינטנסיביות הלחימה משפיעים על הזיכרון לשמור את סיפורי הקרב. איני יכול לנמק כל החלטה שהחלטתי בזמן המלחמה, למה בחרתי לעשות כך ולא אחרת, אך העברת חווית הקרב שלי מהזיכרון לדף הייתה עבורי תהליך תרפויטי. בסיום הכתיבה הרגשתי ניקיון פנימי, זיכוך של רגשות."[עמ' 18].
חיון מתאר חוויות הפיקוד של מפקד טנקים במלחמה וגם קודם לכן, בגזרת עזה ובגבול הלבנון. זהו תיאור אישי, אינטימי מאוד של יחסיו של חיון עם פקודיו בטנק שעליו הוא מפקד [המשפחה הגרעינית], שאר חיילי המחלקה [המשפחה המורחבת] והשבט - הפלוגה. שדה הקרב, כך אומרים החכמים, הוא המקום הבודד ביותר בעולם. מפקד טנק, כפי שמתאר אותו חיון מהחוויה שלו, הוא הקצין הבודד במערך היבשה. הוא לבדו עם שלושת אנשיו בטנק, לעתים מנותק מהשבט ומהמשפחה המורחבת. קודם כל הוא נלחם את מלחמת המשפחה הגרעינית, ובנוסף הוא צריך לרתום אליו גורמים נוספים על מנת לעמוד במשימתו. מכיוון שכבר אירחתי בבלוג את רשומתו של דותן דרוק על הספר, והדברים שכתב מכסים את הנושאים שחשובים שעולים מהספר, אני רוצה לחזור להשוואה הבלתי הוגנת עם 'מצח-נחושה'. מקריאה בקרבות המדבר המערבי עולה התחושה שקריספ ואחרים, הם 'ציידים' - יוזמים, נעים, אורבים, עטים על טרפם ובכך לוקחים סיכון עצום. חיון נלחם במלחמה שדומה שהיינו בה 'ניצודים', ולכן מרשים לראות את המאמץ הגדול שהוא עושה בגבולות הגזרה הפיזיים והמנטליים שהוטלו עליו, ומנסה להשתחרר מהאזיקים שצה"ל אזק בהם את עצמו ב-2006.
#ספר על חווית מלחמה, על יחסי אדם בקרב, על יוזמה, ועל כאב. מומלץ לחובבי סוגת האדם בקרב.
הגלים מתערבבים, אז תקראו ותהיו נחמדים.
ויש גם שיר
Well, I know
You really never
Liked the way it all goes down
Go on, hideaway