יש כמה דרכים להתבונן במרחב מסוים ובהיסטוריה שלו. לא שאני מבין גדול וידען מעמיק, למרות שקראתי כמה ספרים בעניין. אבל יש לדוגמה את אסכולת ה'אנאל' שטוענת כי אין לבחון אירוע היסטורי בודד ספציפי כעומד בפני עצמו. יש להתבונן באירוע במסגרת רחבה יותר בעלת טווחי זמנים שונים, המאפשרת להבין התהליכים ארוכי הטווח אשר הובילו לאירוע ואת מקומו ברצף. רק הבנתם של אירועים בתוך מסגרת הזמן והמרחב תאפשר הבנה שלמה של השתלשלות האירועים בפועל. חגי ארליך פרופסור אמריטוס להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה כותב בהקדמה לספרו 'ים סוף, הים העצוב' (רסלינג, 2021): "ים סוף, הים העצוב" הוא ניסיון ללמוד מחדש ולתמצת את ההיסטוריה הארוכה של פינת עולם רבת־פנים, מרתקת וחשובה. ים סוף היה ונשאר ים חסר מנוחה, בלתי ידידותי כלפי העמים שלחופיו, לפרקים אכזר כלפי אלה השטים בו. מימי קדם חצו אותו לרוחבו יותר פליטים מאשר תיירים." [עמ' 7]. וארליך לוקח אתנו למסע מרתק על פני מים סוערים ללא גשר משני צדי הים ומחוצה לו במבט פרספקטיבי של מאות רבות של שנים, כאשר נקודת הסיום של המסע היא 1975, נאמנה לגישתו ההיסטוריוגרפית: "אנו נמנעים מלדון כראוי בתולדות ים סוף מאז פתיחתו מחדש ב-1975 [פתיחת תעלת סואץ מחדש] ועד עתה: תקצר היריעה ותקצר הפרספקטיבה." [עמ' 170].
ים סוּף, המכונה גם הים האדום, הוא ים בין-יבשתי המהווה שלוחה של האוקיינוס ההודי. מאז המאה ה-19 הוא מחובר באופן מלאכותי לים התיכון באמצעות תעלת סואץ, ולחופיו שוכנות כיום ג'יבוטי, אריתריאה, סודאן, מצרים, ישראל, ירדן, ערב הסעודית ותימן. אולם אדוות מרחביו מרחיקות משם ומשפיעות ומושפעות ממעצמות הים התיכון, מהמאבק על מקורות הסחר במזרח הרחוק, ומאבק הבין גושי בימי המלחמה הקרה, וממקורות נוספים שונים ומגוונים. זה מסע שמתחיל בפליטים החוצים את ים סוף במציאות או באגדה, נמלטים מעבדות במצרים והופכים לעם הישראלי, נמשך בפליטים הנוצרים הנמלטים לאתיופיה, וב'ההג'רה הראשונה' של חסידי מוחמד לאתיופיה. זו גם דוגמה מתמשכת ליחסי השנאה-כבוד בין שני צדי הים: "למוסלמים מסורת כפולה: מצד אחד נותר המסר שאתיופיה היא ארץ צדק למרות נצרותה, כי בשל חסד הנג'אשי ציווה הנביא שלא לאסור עליה מלחמת קודש: "עזבו את האתיופים כל עוד עוזבים הם אתכם". מצד אחר סופר שלימים התאסלם המלך האתיופי הצדיק בעצמו," [עמ' 41]. הנה בסיס היסטורי למי שרוצה לבחון את מערכת היחסים הממושכת בין אתיופיה הנוצרית וסביבתה המוסלמית משני צדי הים. הים הקשה הוא גם הסבר להסתגרותה של אתיופיה במבצר ההרים, ולמלחמות אריתריאה במאה ומחצה האחרונות [עמ' 130 ואילך].
