"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו אך האומללות אומללות כל אחת בדרכה." זו אחד הציטוטים המפורסמים מתוך אנה קרנינה, וזו גם ההוכחה שאתה לא צריך לקרוא את הספר, אלא להסתפק בציטוט מתוך ויקיציטוט בשביל להיחשב אם לא אינטלקטואל, לפחות אנין טעם בבחירת האתרים שקופצים ראשונים בחיפוש בגוגל. בכל מקרה קריאה בספרו החלוצי, המרתק והלא קל לקריאה של יותם ראובני - 'בעד ההזיה' (עכשיו, 1978 [יצא מחדש ב-2018]) מגלה שורשים באומללות של של אנה קרנינה ושל טולסטוי, אבל העץ גדל אחרת. טוב, אולי הדימויים ממש לא טובים, ואי ידיעת מושגים בסיסיים בחקר התרבות, וגם אי קריאת אנה קרנינה משפיעה על הפסקה כתבתי, אבל אין זה גורע מעוצמת הספר של ראובני. עד ספר זה לא קראתי דבר משל ראובני [חוץ מביקורות ספרי שירה ב'הארץ'], וזו הייתה הזדמנות להתחיל.
החלוציות [לא במשמעות שהוא כתב על כך לראשונה] של הספר המורכב מפרקים שמקושרים בקשר אוטוביוגרפי ונכתבו במהלך שנות ה-70, היא בכמה תחומים. הבולט בהם הוא ההומוסקסואליות הגלויה, אך הדחוקה לשולי החברה. במיוחד בפרק הראשון 'השערות על מותו של פייר פאולו פאזוליני', בו משוטט ראובני במרחבי הזוהמה של השרותים הציבוריים של התחנה המרכזית ועוקב אחר רמזי הנערים והחיילים באותה שפה שאולי תהיה מובנת להם. חיפוש דומה אך שונה ניתן למצוא אצל, אולי, אצל בר-יוסף ב'אהבת נפש'. אבל לא רק החריג ההומוסקסואלי נמצא בפרקי הספר, אלא גם החריגות בהיותך יהודי באירופה, וכעולה חדש באשדוד. בכל מקום נדרש להיאבק על המקום בחברה.
הרבה בדידות יש בספר, יותר מההזיה, כפי שכתב פנחס שדה בהקדמה. הבדידות של האדם התלוש ממשפחתו וממולדתו הישנה והחדשה. ראובני מתייחס לדור הוריו בעבר ובהווה. הדמות המקשרת היא הדודה נינה [קרנינה?] שאהבותיה בעבר ובהווה הסתיימו באומללות ובבדידות. אבל גם היתמות מהאם, ובדידות האב המעביר את זמנו כשומר ליל בבנק באזור נטוש, לשם נמלט מניסיונות ילדיו להתחבר, ומזוגתו המאבדת את שפיותה. הרקע האישי מתגנב מכל פינה וצץ בכל פרק. מורכבות כתיבתו של ראובני מאתגרת ולמרות ש'בעד ההזיה' הוא ספר עז מבע, ואולי בגלל זה, הוא דורש קשב משום סגנון הכתיבה ורצף החשיבה בו הוא זורם, ולא קל לעקוב אחריו [לפחות לי].
#ספר על בדידות, ניכור חברתי ומשפחתי ותשוקה לאהבה ולמגע. למוכנים לקרוא אחרת.
תקראו, תחלמו ותהיו נחמדים.
ויש גם שיר [שבדיוק הועלה לקיר, ונראה לי מתאים] של עמיחי
"ובלילות, ובלילות חדרינו נאטם,
נאטם כקבר פירמידה.
מעלינו הר דממות זרות כחול מורם,
דורות רבים על פתח משכבינו.
ועת גופינו ישנים, ישנים מאד על הקירות שוב מצטיירת הדרך בה עוברות הנשמות עוברות, עוברות הנשמות שלנו. "