אני ממש מתנצל בפני אחד *ה*מו"לים החביבים עלי; ובפני הצוות שעובד עמו - המתרגמים והמתרגמות, העורכות והעורכים, מאיירים ומאיירות, וצוות המערכת; ובעיקר בפני הספרים הנהדרים שהוצאת תשע נשמות הפציצה אותי בהם בחודש ומשהו האחרונים. ככה זה שיש הרבה ספרים ומעט זמן; צריך לקבל החלטה לקרוא או לסקור? התשובה ברורה; ובכל מקרה כבר התרגלתי לקיצורי הדרך, לרשומות המכילות סקירות של ספרים מספר; לכן, כמו שהכנתי ריכוז מספרי הוצאה לאור עצמאית נוספת שאני עוקב אחריה - נהר ספרים, כך גם הרשומה הזו מוקדשת לחמישה מספרי תשע נשמות. שוב סליחה, תמשיכו להוציא ספרים.
צ'רלס דיקנס שזכור ברומנים המעושנים והטחובים שלו מתקופת המהפכה התעשייתית; ושנובלה נוספת שלו - 'דוקטור מריגולד' פורסמה בתשע נשמות, כתב גם את הסיפור הקצר והנהדר, מעיין סיכום חיים או פילוסופיית חיים שפרס כשנתיים לפני מותו - 'ההסבר של ג'ורג' סילברמן' (2021, תרגום לי עברון). בן שישים, סילברמן כותב את תולדות חייו מפעוט שגדל במרתף-גיהנום וניצל לאחר שהוריו נפטרו ממגפה והטביעו בו את חותם היותו "שטן קטן וחמדן". הגם שהוא זוכה לחינוך ולהשכלה, ולמשרה, ההטבעה גורמת לו לנדיבות, לעדינות, להתחשבות ולבדידות ולחוסר יכולת לממש את רצונותיו ובעיקר את אהבותיו: "נדמה לי ששכנתי תמיד בצללים השקטים. אני רואה את האחרים באור השמש."[עמ' 47]. הקרבותיו מביאים אותו כמעט חזרה למרתף הקלון, אבל הוא "יושב כעת וכותב את ההסבר שלי. אני כותב אותו בקיץ, ליד חלוני הפתוח, ולפניי, בחצר הכנסייה, נפרש מקום מנוחה ללבבות איתנים, ללבבות פצועים וללבבות שבורים. אני כותב אותו כדי להקל על נפשי, ואיני יודע אם יימצאו לו אי-פעם קוראים; אולי לא יימצאו לעולם."[עמ' 70]. דיקנס רגשן יותר מתמיד, אבל מצא לעצמו ולסילברמן קוראים.
כאשר חושבים על מיכאיל בולגקוב מיד עולה בזיכרון הספר המופלא והמופרע - 'האמן ומרגריטה' (ידיעות אחרונות, 1999) או פרודיה שטנית אחרת כדוגמת 'הביצים הגורליות' (ידיעות אחרונות, 2004); והנה הוציאה תשע נשמות את 'מחול שדים - הסיפור על תאומים שהרסו לבלר' (2021, תרגום שירלי פינצי לב). זה לא רומן רב תנועה, אלא סקיצות ראשוניות של בולגקוב; אך גם כאן השדים, ההזיות, האלכוהול, והביורוקרטיה הרוסית ממוטטים את האדם הקטן "החבר קורוטוב [ש]התמיד בשירותו ב"אסמרגף" (אספקה מרכזית ראשית של חומרי גלם לגפרורים) בתור לבלר מן המניין"[עמ' 9]. החיים הכאילו שלווים של החבר מופרים כאשר סדרי משרד מתמוטטים וגמד "גולגולתו קירחת כביצה, וכה מבהיקה עד שאור הנורה החשמלית ריצד על קודקודו ללא הפסק"[עמ' 15], משתלט על משרת המנהל ומתחיל להטריל ולטרטר את קורוטוב ברחבי העיר במרדף אחרי אישיותו, תעודותיו ושפיות דעתו עד "טוב המוות מהחרפה!"[עמ' 86]. מסע של ניצני טירוף מופלאים שיבשלו לשטן במוסקבה.
מהטירוף הרוסי לתיעוב ובחילה בפריז. גיבור ספרו של ז'וריס-קרל הויסמנס - 'עם הזרם' (2021, תרגום בני ציפר), ז'אן פולנטן גם הוא לבלר החי בשולי הזרם של הקדמה, האורות והתקווה של פריז בסוף המאה ה-19. החיים מאפשרים לו להתקיים, אבל עם תחושת קבס מתמדת מהסביבה, מהאנשים, מהמשקאות, מהמאכלים: "שישב אל השולחן עמוס בצלחות של שיירים מאובנים ובבקבוקים ריקים שתחתיתם הטביעה חותם כחלחל על המפה, עיווה את פניו, משוכנע לחלוטין שתוגש לו גבינה מזוויעה. ואכן, כאשר יגור בא לו; המלצר חזר עם מין תחרים לבן משויש בצבע אינדיגו, שנפרס בוודאי מגוש של סבון מארסיי."[עמ' 9]. ספר שמתחיל כך, יכול רק להגביר לאט לאט; ואכן כך זאת. פולנטן, איננו יכול ליהנות מהשפע המדומה, וגם שידו משגת הוא חשב אי נחת תמידי, וגם המחשבה ש"לבו מוטרד בדאגות בלתי ממשיות וצרותיו אינן אלא מדומות.", ואחרים סובלים באמת, ו"אילו רק יצאו לאור ספרים אמנותיים באמת, יכלו חיי להיראות, אחרי ככלות הכל, נסבלים בהחלט, סיכם."[עמ' 61-60] לא מסייעת. הויסמנס לא מרחם על דבר בחברה, ובכל זאת על הדת: "שהרי השעמום אין לו אחיזה בלב המאמינים. אך אם כך, למה מנחמת הדת רק את רפי השכל? מדוע בחרה הכנסייה להפוך אמונות חסרות שחר כל כך לעקרונות יסוד."[עמ' 81]. אך איזה תיעוב נהדר, ואיזו בחילה מופלאה כתב הויסמנס, ותרגם נהדר ציפר; ומה הפתרון? להיסחף בזרם או לשחות כנגדו?
כביכול זה ספר נוסף על אישה שמתגברת על קשיי החיים באמצעות ספרים וספרייה שהיא יורשת מדודה המופלא; אבל רק כביכול. 'ספריית קיץ' של מרי אן קלארק ברמר (2021, תרגום מיכל שליו) רחוק מזרח ממערב מאותם ספרים שיוצאים לאחרונה והם נעימים לקריאה ומתמוססים במוח, ולרוב על הכריכה מופיעה דמות אישה בגבה אלינו כאשר היא אוחזת מזוודה [זה סימן שאסור לקרוא]. זו כתיבה אוטוביוגרפית של ברמר שניצלה מהטבעת האוניה שבה הפליגה במהלך מלחמת העולם השנייה. 1946, וברמר משתקמת מאובדן הוריה ומפציעה, והיא יורשת מדודה מרסל את הספרייה הכפרית ואת אהבת הספרים: "כשהגעתי לד' השתכנתי ב"לה ביינארז" ונעשיתי ספרנית לכמה חודשים. אלה היו החודשים המאושרים ביותר של התקופה ההיא."[עמ' 13]. היא בוחנת ובוררת את האנשים והנשים על פי הספרים שהם בוחרים וקוראים, ונעזרת בספרים ובסופרים לחשוב ולחוש, עד שמגיע שאול: "לבשתי שמלה בצבע ורוד בהיר, הוא לבש חליפה אפורה. השילוב - יכולתי לשמוע את הלהג של דודי מרסל - היה מושלם. זה היה כל כך נדוש שהזליט היה מתפוצץ מצחוק. אבל האהבה לעולם אינה מרגישה בגיחוך."[עמ' 70]. אבל לברמר אסור להיות מאושרת לזמן ממושך, ושאול נהרג במלחמת סיני ב-1956. חלקו השני של הספר עוסק בתיאורים של ברמר את חייה לאחר מותו של שאול שנפל על חרבו, את האבל, את החברות, את חיפוש האהבה והנחמה, בחיפוש אחר עור חדש, ואחר הדברים שאנחנו נדרשים להם: "את כל הדברים שאני זקוקה להם כדי לחיות אפשר לכתוב על גיליון נייר, על חצי גיליון. אפשר על הצד האחורי של כרטיס ביקור."[עמ' 161]. ספר על נשים, אנשים וספרים. נהדר ומיוחד.
