אם נתעלם ממשחק המילים הטיפשי שבכותרת הרשומה, אני מניח שהסיבה שהספר הזה תורגם מחדש מצוין על ידי ליה נירגד הוא לא שהתרגום מ-1951 התיישן, למרות שלא קראתי אותו, אלא בגלל הרנסנס השטפן הצווייגי שתוקף את ההוצאות לאור והקוראים העבריים, וזה רק לטובה [הנה כמה מהצווייגים שקראתי בחמש השנים האחרונות - כאן וכאן וזה האחרון]. הסיבה שה'מגלן' (מודן, 2021) נכתב, כך פותח את הספר צווייג, היא בושה: "כתיבתו של ספר יכולה לנבוע מרגשות שונים עד מאוד. לעיתים הוא נכתב בתנופת התפעלות, לעיתים בהכרת תודה — אך בה במידה יכולים להצית את להט הרוח גם מרמור, זעם ורוגז. לעיתים מקורו של הדחף בסקרנות — ברצון להסביר לעצמנו בעצם הכתיבה אנשים או אירועים — אך לעיתים קרובות מדי הוא ניזון ממניעים מפוקפקים כגון יוהרה, תאוות בצע והנאה מההשתקפות העצמית. על כן ראוי שעם כל ספר חדש הסופר ייתן לעצמו דין וחשבון מהו הצורך האישי, מהם הרגשות שגרמו לו לבחור בנושא שלו. בספר שלפניכם המקור הפנימי נהיר לי לחלוטין. הוא נולד מרגש חריג מעט, אך דוחק ביותר: הבושה". [עמ' 5]. בפסקה הנהדרת הזו צווייג מסביר למה אנשים כותבים ספרים, למרות שהם כנראה לא מודים בכך. אבל סיפורו של האיש שצוותו הקיף את העולם, הוא הרי נרצח בפיליפינים ולא השלים את המסע, הוא סיפור מרתק שלא משנה הסיבה שצווייג מצא, טוב שכתב אותו. הוא מסביר לנו שגיבורים צריכים מישהו שיספר עליהם ועל מעשיהם, כמו אנטוניו פיגפטה שנלווה למגלן וכתב את סיפור המסע: "כי מה טעם במעשה אם אין מי שיתאר אותו? מעשה היסטורי לעולם אינו נשלם ברגע שהוא מתרחש, אלא רק כאשר הוא נמסר לדורות הבאים. מה שאנחנו מכנים "היסטוריה" איננו בשום אופן סך המעשים המשמעותיים שנעשו בזמן ובמרחב; ההיסטוריה העולמית מקיפה רק את המקטע הקטן שעליו הטיל במקרה את אורו איזה משורר או מלומד. אכילס איננו לא כלום בלי הומרוס, כל דמות אינה אלא צל, כל מעשה מתמוסס כגל סתמי בים האירועים האינסופי בלעדי הכרוניקאי המנציח אותו בתיאורו או האמן היוצר אותו מחדש על הבד". [עמ' 103].
בסדר נעזוב את הפילוסופיה אודות ההיסטוריה, עוד נשוב אליה ונעבור למוקד הספר עצמו. פרנאו דה מגאליַאֵש הוא מגלן, למי שלא ידע או לא טרח לפתוח עד עכשיו את האנציקלופדיה למגלי עולם או סתם את הויקיפדיה, פורטוגלי שנולד ב-1480, שיצא בשרות קרל החמישי מלך ספרד וגרמניה לניסיון להגיע בשייטת מערבה, לעבור את מחסום יבשת אמריקה ולמצוא את המעבר לאיי התבלינים ולעושר שהם מזמנים. הימים ימי התגליות הגדולות ובסתיו 1519 רק חצי יובל מאז הפליג קולומבוס לגלות הודו וגילה את אמריקה, מאתיים שישים וחמישה אנשי הצוות בחמש ספינות בהנהגתו, יצאו למה שההוצאה מציינת ובצדק "למעשה הגבורה הגדול ביותר בתולדות הספנות: הקפת העולם. הקפה שהוכיחה לא רק שהעולם הוא עגול אלא שכל האוקיאנוסים הם בעצם ים מחובר אחד" וגם שאם מקיפים את העולם לכיוון מערב מרוויחים יום בחיים.
צווייג מתאר את רוח התקופה, את הלהט והתחרות האירופאית על משאבי העולם, על נועזות המגלים ועל אנשי העסקים, המלכים ושאר אנשי החצר הבוחשים בקדרה. הוא גם מתאר את חייו של מגלן לפני המסע, כלוחם וספן פורטוגזי, כמשרת נאמן של הממלכה העולה שאף נפצע מספר פעמים בשרותה, ואת הדחייה שקיבל ממנה כאשר הציג את הסטארט-אפ של הקפת העולם. גם את תהליך ההכנות מתאר צווייג שכן: "כשמספרים במעללים גדולים בני האדם אוהבים להפנות את מבטיהם, לשם פשטות התמונה, אל הרגעים הדרמטיים והציוריים בחיי הגיבורים. יוליוס קיסר החוצה את הרוביקון, נפוליאון על גשר ארקולה. בצל נותרות שנות ההכנה היצירתיות לא פחות, ההתפתחות ההדרגתית של התכנון והארגון הקודמים לכל מעשה היסטורי". [עמ' 80].
