כאשר קוראים ספר, לפחות לי זה כך, הדמיון מתחיל לפעול. מדמיינים=רואים את המקומות, האנשים והמעשים, מדמיינים=שומעים את קולות, הצלילים, הגעיות והגניחות ועוד. זו בעצם הבעיה בסרטים מבוססי ספרים, הם גונבים או משבשים את הדמיון האישי הפרטי ומקבעים את התצורה והשמע של הסיפור. אצל הסופר הקובני אלחו קרפנטייר ב'מלכות העולם הזה' (זמורה ביתן, 1986 (תרגום: ישעיהו אוסטרידן, העיר והביא לדפוס: יואב הלוי)] אפשר גם לחוש את הלחות של האיטי [כפי שאני מדמיין אותה כי לא הייתי שם], להריח את הזיעה הנוטפת מגוף העבדים בחוות במישורים ובהרים של האי, את ריח העשבים ואת רקב הדגים בנמל, ואת ריח גוויות בעלי החיים והאנשים, ואת מגע הגופים במעשי האהבה והמין.
הספר מתאר את קורות האיטי בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, אז התחוללו מרידות העבדים הכושים [מותר לכתוב כושים?] כנגד השלטון הצרפתי שהביאו בסופו של דבר להקמת מדינה עצמאית (שנייה באמריקה הצפונית אחרי ארה"ב), אבל במחיר כבד וההשחתה המוסרית ששורשיה נטועים בתקופת השלטון הצרפתי ואשר שנמשכת עד היום, וזאת לעומת המחצית השנייה של האי - הרפובליקה הדומיניקנית. הסיפור נע ונד, אבל הדמות שמהווה את החוט המקשר הוא העבד טי נואל אשר מאריך חיים עד מאוד ועובר את כל התהפוכות, המחלות, הרעב והמלחמות, ובכלל זה שלטונו של המלך אנרי-כריסטוף. עבד-טבח שעלה לשלטון וטירופו ושיגעון גדלותו הובילו לרציחתו אחרי 13 שנות דיכוי ורצח. טי נואל משתתף בכפייה בבניית ארמון-מבצר המגלומני של המלך המטורף:
