איבדתי את הכושר לכתוב רשומות על ספרים (בין שאר הדברים). מאז 4 בפברואר לא כתבתי. כמעט חודשיים. נורא. אמנם קראתי, אבל גם בקריאה העדפתי לעתים דחופות מדי לקרוא ספרות מתח, שלא תמיד הייתה מהעדית שבסוגה (על ספרים אלה צייצתי בטוויטר). יש לי מלא תירוצים לחולשה הסקירתית שאחזה בי - מבחנים ועבודות באוניברסיטה, השלמת עריכה וכתיבת של ספרים ומחקרים, ואולי בכלל אווירת הבלגן שיש במדינה שלנו. מי בכלל מתעניין בספרים? אבל כתיבה היא עניין של כושר והתמדה כך טוענים רבים. למשל ניצן ויסמן בספר 'המחברות השחורות של קרול שוורץ' (פטל, 2023) שאני עדיין קורא בו: "יותר מתוצרי הכתיבה, שלפעמים הם טובים ולפעמים פחות, זוהי פעולת הכתיבה היומיומית - ההרגל שהופך טבע שני, הנוכחות המתקיימת לצדו של הכותב, ששולפת אותו ממיטתו ומוליכה אותו במרפקו ומושיבה אותו לשולחן ומניחה בידו עט ומצווה "כתוב"..."[עמ' 24-23]. אז כמצוות ויסמן וגם כהנחיית עגנון: "טול את הנוצה בני, וכתוב", אני מנסה לשוב לכתיבה ולשעמם את הקהל הקדוש בסקירות ספרים.
טוב, הפיסקה הקודמת הייתה הקדמה. לפני כמה ימים נפגשתי עם מיכאל סנג וקבלת ממנו את ספרו. סנג שימש שנים רבות במערך הייעוץ הארגוני של צה"ל ופרש לפני כשנתיים או שלוש. את עבודת הדוקטורט שלו עשה על האופן שבו מניעים אלופי צה"ל את הארגונים הענקיים שתחת פיקודם, הן בפיקודים המבצעיים והן במטה הבכיר מאוד. מיכאל הפך את מה שלמד בשירות ובמסגרת המחקר לספר - 'אלופים בניהול - סודות המנהיגות בארגוני ענק' (פרדס, 2023). בשלב זה אני מניח שזה גילוי נאות מספק? בדרך כלל אני חשדן לגבי ספרי ניהול ועצות למנהיגים, אבל מכיוון שאני הרבה שנים ב"מערכת" הסתקרנתי. אמנם הספר מכוון ללקחים ותובנות האפשריים למנהלים ומנהלות בכלל ולבכירים בפרט, מהאופן שבו פועלים אלופי צה"ל, ומהמנגנונים שמסייעים להם, אבל יש בו הסברים מעניינים ומעוררים מחשבה על איך הדברים פועלים בכלל הארגונים. כיצד זה קורה לא בשדה הקרב, אלא בדרך הסיזיפית שבה יש לנהל את הארגונים הצבאיים בבניין כוחו, בהכנתו ללחימה ובפעילות השוטפת של צה"ל. "אם תכתב ההיסטוריה של המטה הכללי היא תספר על שחצנות, ועל הסכמה מאולצת זועפת, על גאווה ועל קנאה, על כל החולשות האנושיות" טען פון זאקט בהתייחסויות למטכ"ל הגרמני. אפשר להתבונן גם כך על הפיקודים, הזרועות והאגפים של צה"ל. מאיר פינקל עושה זאת בסדרת ספריו על המטכ"ל והמפקדות הבכירות. סנג לא כתב היסטוריה, הוא מתבונן במבט אנתרופולוגי, כמשתתף זוטר. תפקיד היועץ הארגוני מאפשר למי שטוב בו להתקרב באופן די אינטימי להתרחשויות, לתהליכים ולאנשים. הוא מביא בראייה מפוכחת את הדברים, ומשתמש בדוגמות ובדברי המרואיינים להמחיש את טיעוניו. אל תתלהבו, אין רכילות, סנג משתמש בשמות בדויים.
בתחילה מצביע סנג על מנגנון הכריזמה של האלוף. הרי זו שונה משל המפקד הזוטר, גם אם נבנה במשך שנים אצל מרבית המפקדים הבכירים: "זה לא בן אדם, זה סלע!"[עמ' 33]. העניין המעניין הוא 'הכריזמה של המשרה' כלומר כיצד המקום ולא רק האדם בונים בעזרת טקסים ומחוות את מעמדו של הבכיר. אחד המנגנונים לכך הוא "העיטוף" של האלוף דרך לשכתו, פעולותיה ועבודת ראש או ראשת הלשכה (הרל"ש): "העיטוף מרחיק את האלוף מסביבתו הארגונית ומצמצם את נוכחותו היום-יומית, הבין-אישית והטריוויאלית שלו כאדם "רגיל".[עמ' 60]. יש בריחוק שנוצר באופן טבעי - כמה פעמים פוגש חייל או מפקד זוטר את האלוף? ומהלשכה המבודדת את האלוף מהבכירים יותר בדרגות, עוצמה. אמנם אתמול פגשתי אלוף בחומוסיה בקריה אוכל כאחד האדם בין המון, ואמרתי לו שהוא שובר את התיאוריה של סנג, אך זה מקרה חריג. באמצעות תיאור הדימניקות שהלשכה מייצרת, מוסבר כיצד רכיב זה של המשרה מסייע לבניית מעמד האלוף. סנג לא מרפה גם מהטריוויאלי ביותר - הדיונים. הסבריו מעניינים (יותר מכך שבלי דיונים האלוף ישתעמם) על היבטים אודות הישיבות או הדיונים כפי שהם מכונים בשפה הצה"לית. אחרי תיאור אנתרופולוגי בדבר מנגנון הדיונים והזימונים, מסביר סנג את התרומה של הדיונים, ההכנות אליהם וסיכומיהם ליצירת הן הסכמות ורתימת הפקודים, והן לביסוס מעמד האלוף באמצעות השליטה בזמן. אך לא רק. כאמור נושאים נוספים רבים ואף עניינים תיאורטיים בעבודת הארגון מתוארים בבהירות ומומחשים היטב.
