אמנם אתמול פרסמתי בבלוג, אבל הייתה זו רשומה אורחת נוספת של דותן. אבל בצהרי השבת, אחרי שנת צהריים שהייתה בטרם שקע הבוקר, ואחרי שהשלמתי קריאה בספר נוסף, צחצחתי את שיניי ושתיתי קפה, נגשתי לכתוב ארבע סקירות קצרצרות על הספרים שקראתי בשבוע שחלף. בדרך לעבודה קראתי שני ספרים מההוצאות לאור העצמאיות החביבות עלי, ובדרך חזרה מכיוון שסיימתי את הקריאה בשתי הנובלות הנהדרות הללו, ומוחי היה עמוס במסמכים ישנים קניתי במסגרת המוזלים שבחנות הצעצועים-ספרים שבקניון הומה אדם, שני ספרי מתח-רצח.
קראתי לא מעט מספרי נהר ספרים, ובשלוש שנים האחרונות אני משתדל לקנות את הספרים שיוצאים בעודם חמים מהמכבש, אך לעתים אני חזור לאחור בקטלוג. ביריד הספרים קניתי בהמלצתו של ראובן את 'חייהן של שתי חתולות' מאת פייר לוטי (נהר ספרים, 2018, מצרפתית מיכל אילן). לוטי שהיה קצין בצי הצרפתי כתב ב-1907 על חייהן ומותן של שתי חתולות שגידל בביתו - מושמוש הלבנה האריסטוקרטית, ומושמוש הסינית האפורה. אין כאן עלילה סוערת, רק תיאור מדויק, מחמיר לב ורגיש על התנהגות בעלי החיים, על התקשרות שלהן לאדם ואחת לשנייה, והקשר של לוטי, של משרתו, ושל אמו ודודתו המזדקנות לחתולות. חתולים במגע קסם קושרים את האדם לנשמתם, ולוטי מתאר זאת נאמנה: "כשהתקרבה אלי די כדי לגעת ברגלי, התיישבה על אחוריה, אספה את זנבה ופלטה יללה קטנה ועדינה. היא המשיכה להביט בי, לנעוץ מבט היישר לתוך עיני - מה שכבר העיד על קיומה של תבונה בראשה הקטן: ראשית משום שהבינה, בדומה לשאר בעלי החיים הנעלים, כי אינני חפץ אלא יצור חושב המסוגל לחוש רחמים ולהיענות לתחנונים שבמבטה האילם. ושנית משום שהבינה כי עיני הן עיניים, כלומר המראות שבעדן יכולה נפשה הקטנטנות לתור בחרדה אחר השתקפותה של נפשי..."[עמ' 36]. מומלץ ביותר ולא רק לחובבי חתולים.
בדרך צפונה התחלתי לקרוא את 'שאריות של חיים' (ידיעות ספרים, 2022, משוודית יעל צובארי) שכתבו צמד כותבים שוודיים פטר ניסטרום ופטר מולין. זהו מותחן די יעיל. ביעילות, הכוונה שלי לכך שהקורא, לפחות אני, מבין מי הרוצח ביחד עם הבלש. סוכן FBI שפעל כסוכן סמוי בקרטל ניגרי בבולטימור [יחי הסמויה] מביא להרשעתם לאחר שנפצע. עכשיו במהלך די תמוה הוא שב לעיירה קרלסטד בשוודיה שבה נולד ואותה עזב בילדותו. זאת על מנת למצוא האם אחיו למחצה הוא האחראי להיעלמותה לפני כעשר שנים של יורשת אימפריית האופנה. הצמד רוקחים דמויות סבירות, אווירה סבירה, ומייצרים כמה חשודים מידיים ולא מידיים. הספר נקרא במהירות, אבל כשכתבתי די יעילה התכוונתי לכך שגיליתי לפני הבלש הסובל מפוסט טראומה מי הרוצח למרות כמה טוויסטים בעלילה ובחשדות. אפשרי לחופשת הקיץ הקרובה. רק אל תתחילו לקרוא בכניסה לנתב"ג כי תסיימו עד שתגיעו לצ'ק אין.
יום אחר לקחתי לרכבת את 'מלכה שלי' של ז'אן-בטיסט אנדראה (לוקוס, 2019, מצרפתית שירלי ורבורג). זה די אופנתי או שמא טרנדי לכתוב על אנשים, ילדים אחרים. כאלה שנמצאים במקום אחר על הספקטרום מרובינו. אנדראה כתב על של, ילד שכזה, המספר לנו בקולו את הסיפור. זה לא חלק, דבשי ורומנטי כמו 'פרויקט רוזי', המשכיו ודומיו. לא ולא, של חיי בדוחק ובבדידות עם הוריו המנותקים רגשית ממנו בתחנת דלק נידחת בפרובנס. הוא נמלט אל ההרים. שם הוא פוגש ילדה מסתורית המתייחסת עליו, אך אולי גם מנצלת אותו ומתעללת בו? חייו הופכים לתשוקה בלתי מובנת לו ואולי גם לקורא, כמו תשוקתו של פנקס הקטן. הרועה האילם מציל אותו ומחזיק אותו עד שאולי תשוב המלכה. הכל דרך קולו של הנער-הילד המנסה להבין ולהסביר את העולם. לא יודע מדוע חשבתי שסוף טוב לא יהיה כאן: "פתאום תקף אותי כעס נוראי, כעס ענקי מספיק לכסות את העמק כולו. כעס על ריקודי עם, על ויוויאן שכתבה לי מכתב שאני לא מסוגל לקרוא, עלי ועל כל הבעיות שלי, על אבא שלי שלא אהב אף אחד, על אימא שלי שסלחה לו, על הנמלים שתמיד מצאו דרך לחזור לחדר שלי גם כשהייתי בטוח שסתמתי את כל החורים." [עמ' 88]. מעין אימה שטבע הטבע וטבע האדם יוצרים, בדומה לספר נהדר נוסף של לוקוס שקראתי לאחרונה 'החזאית'. מומלץ ביותר.
