משום מה כאשר קראתי את הסיפורים בספרו של של אסקילדסן - ' נוף גדול שומם' (זיקית, 2014 [תרגמה שירה חפר]) נזכרתי באמירתו של צ'רצ'יל, מתוך נאומו ב-18 ביוני 1940:
Let us therefore brace ourselves to our duties, and so bear ourselves that if the British Empire and its Commonwealth last for a thousand years, men will still say, 'This was their finest hour.'
אבל בדיוק הפוך, גוטה. בדיוק הפוך זה מה שקורה אצל אסקילדסן. שעתם הגרועות ביותר של האנשים הבודדים, המנוכרים, התלושים מעצמם, מסביבתם, מאלה הרוצים בטובתם, וגם מאלה שרוצים ברעתם. בדידות איומה, רעה, מסריחה מיאוש מעצמך ומאוהביך. נורא וכל זה כתוב מדויק.
אנשים חיים עם אחרים. חלקם חיים באותו בית, אחרים נמלטים מהבית הממשי או הסמלי, אבל הוא שם. חלקם עשו זאת מבחירה וחלקם נולדו למעגל המשפחתי, כפי שאסקילדסן כותב: "מעולם לא הצלחתי לקבל את הרעיון שקרבה משפחתית שלא מבחירה מצדיקה חוסר טקט." אבל כולם ב-11 הסיפורים שבקובץ [ראו בסקירה של איריס], חשים מועקה מהמקום שהם נמצאים בו, ומנסים, בדרך כזו או אחרת להימלט משם: "הרגשתי כאילו ראשי מצוי בחלל גדול. ירדתי במדרגות ויצאתי. הדרך הייתה ארוכה, אבל היה לי די זמן. הלכתי וחשבתי שהיא בטח אהבה את אבא, ושסם... שהיא בטח אהבה גם אותו. וחשבתי, לא נורא." יתכן שהדבר נובע מעמדתו של אסקילדסן, כפי שהיא באה לידי ביטוי בראיון שהעניק למתרגמת ולמו"לית [השותפה] של זיקית, שירה חפר: "אני לא איש משפחה. אני חושב שמשפחה היא דבר שיכול להיות פוגעני יותר ממיטיב כי הקשרים שם יכולים להיות חזקים כל כך..." בעצם לא יתכן, בטוח.
רובם של המספרים או "הגיבורים" בסיפורים הם נטולי שם, אין בסיפוריו תיאורים של המקומות שבהם הם נמצאים ופועלים, מעט נוף. גם מרחב התנועה שלהם, במרבית הסיפורים מצומצם. פנים הבית, החצר, אולי החלון או המרפסת, וקצת החוצה לנוף הריק, אל הריקנות. אמנם תיאוריו הם של סביבה עירונית, אבל לי הם מזכירים, באסוציאציה של שילוב נורווגי ושממה, את ערבות פינמרק. בכל מקרה, גם בלי ניתוחים פסיכולוגיים מעמיקים [שאני לא מבין בהם, לכן יכולתי לכתוב עליהם], הרי יצירות רבות העוסקות בבדידות הן מרתקות ומעניינות. למשל הקלאסיקה לעיל העוסקת בשאלה, מאיפה הם באים אותם אנשים בודדים. אצל אסקילדסן הם לא באים, הם כל הזמן כאן.
Comments