ראיתי ארץ רבת יופי

שער 'אני, בן יפן היפה' של קובטה יסונרי

לא קראתי הרבה מהספרות היפנית, בעצם קראתי מעט מאוד. לא רק מהסיבה הפרוזאית שאני לא קורא יפנית, אלא גם מזו שתורגמה, המעטתי קרוא. אולי קראתי בשנתיים האחרונות רק ספרון שיצא בהוצאת תרמיל לפני שנים והמכיל שני סיפורים נהדרים ונוקבים של סופרים יפנים. ולא, הרוקי מרוקמי הוא לא כותב יפני והוא גם משעמם נורא. בעצם, אולי, ספרו על ריצה 'על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה' הוא ספר יפני הדן במסירות, במאמץ מתמשך, בהקרבה אישית והתחברות של הגוף והנפש. אז כאמור, אין לי מושג בתרבות ובספרות היפנית, ואני לא מתגאה בכך, אבל בהתאם לכלל שקבעתי שאני סומך על טעמם של חלק מהמוציאים לאור העצמאיים, הזמנתי מ'לוקוס' את 'אני, בן יפן היפה' (2020 [תרגם, העיר, הסביר והוסיף אחרית דבר איתן בולוקן]) - נאומו של קובטה יסונרי זוכה פרס נובל לספרות 1968 אותו נשא בשטוקהולם במהלך שבוע הטקס.

גזע - צלם בעז זלמנוביץ (וולס)

יסונרי שארבע שנים לאחר הזכייה בפרס התאבד או מת באופן לא ברור, וידע חיי אובדן ושכול, כך לפחות על פי הויקיפדיה, מנסה לספר לנו על יופיה השונה של יפן. שונה מהסימטריות המערבית, מהראוותנות של ציורי השמן הגדושים והמלאים בפרטים ובצבע, ומחומת הצליל של התזמורות הסימפוניות ושל פיל ספקטור: "גם איקנובו סנאו, מהמורים הגדולים לדרך הפרחים היפנית ולאומנות השזירה, אמר: "רק מעט מים וכמה זרדים והנה אגמים והרים נגלים בפנינו. תוך כמה רגעים הם מתהווים ורוחשים, עטורים בחן אלפי השינויים וריבוא התמורות. ממש כמלאכתו המופלאה של קוסם" [עמ' 30]. יסונרי לוקח את הקורא-השומע למסע דרך השירה של חכמי הזן ומבטם החודר נשמות, דרך השירה היפנית מעידני הקיסרות, דרך אמנות שזירת הפרחים ודרך טיפות המים הנוטפות על תוצרי תנורי הקדרות העתיקים אל השתקפות היופי הניבט בין הרווחים והלוחש בשתיקה, כפי שכתבה המשוררת קונו קומיצ'י [עמ' 39]:

על קני החזרן

שמקרבם נשמעת

שירת הדרורים

זורחות קרני השמש

בצבעי סתיו

פרחי הגי פזורים

בגינתי משב רוח סתיו

מפלח את גופי

על הקיר שמנגד

צלילי שקיעה דועכים

חלון ומצבות - צלם בעז זלמנוביץ (וולס)

כפי שנכתב בגב הספר, הנאום, המסה המרתקת של יסונרי עטופה בעצב, שזורה בגעגוע ליפן של פעם, זו שלפני המיליטנטיות שהובילה לחורבנה במלחמת העולם השנייה, ולשריפות שכילו בתים ונפש, ולכניעה לתרבות המערבית שנחתמה על אניית המערכה "מיזורי". אין לי שמץ של בקיאות במסורות היפניות, באמנויות המדוברות, בזרמי הזן, בגישות העיצוב וברווחים שבין משיכות המכחול, אבל יש בדבריו של יסונרי יופי עצום. לא צריך להתאחד עם הירח בליל מדיטציה מפרך בשביל לחוש זאת, כפי שכתב החכם מיואה (1232-1173) [עמ' 13]:

ביושבי בדממה אני פוקח לרגע את

עיניי, והנה אורו של הירח זורח בחלון

עם שחר. כשישבתי כך באולם החשוך

והתבוננתי סביב, חשתי כאילו ליבי

צלול וזורח באורו של ירח.

#ספר נאום מרהיב ועצוב על יפן היפה. מעורר מחשבה באריזה מדויקת של הסופר, של המתרגם ושל ההוצאה. מומלץ ביותר לא רק לחובבי האסתטיקה היפנית.

אין שום סיבה לצהול מהמקום הראשון בתחלואה לנפש בעולם. שימרו על עצמכם ועל האחרים. וגם תקראו ותהיו נחמדים.

ויש גם שיר - 20 שנים למותו של עמיחי וערב יום הכיפורים

ולפעמים יצטרכו לזחול על ארבע

בחול הלוהט כדי להגיע

אל תחנת האיסוף

והם שותתי דם.

#ספר #יסונרי #יפן #לוקוס