כמו בכל סוף שנה בשלושת השנים הקודמות, פרסמתי רשומה הכוללת המלצות קריאה של רעי לספרי צבא וביטחון, וכמו כל שנה חלק מהממליצים שלחו רשומה ארוכה. לכן כפי שעשינו בעבר ופרסמנו כהמשך את ההמלצות ברשומות נפרדות [הנה כאן רשומות אורח 2021 של דביר פלג ושל אורן האס], כך גם השנה נפרסם. הראשונה סקירתו של ד"ר אייל ברלוביץ חוקר תורות לחימה וצבאות זרים במחלקת מת"ת (אני חושב שזה מחקר, תורות לחימה ותפיסות) בזרוע היבשה. ברלוביץ פרסם מאמרים רבים ב'מערכות' ובבמות פנימיות בצה"ל. הוא מהפעילים ב#פידצבא בטוויטר (@Eyal_Berelovich) תעקבו אחריו. הנה דבריו על הספרים והמסקנה מהם:
אני רוצה להמליץ השנה על שלושה ספרים הקשורים אחד לשני לא בנושא או בשאלת המחקר אלא במסקנה הנובעת משלושתם: הצבאות המערביים קטנים מידי לאתגרי הלחימה העכשווית והעתידית:
Anthony King, Command (Cambridge: Cambridge University Press, 2019).
Anthony King, Urban Warfare in the Twenty-First Century (Cambridge: Polity Press, 2021).
Theo Farrell, Unwinnable-Britain's War in Afghanistan 2001-2014 (London: Penguin Random House, 2017).
הספר הראשון, הוא פיקוד (Command) של אנתוני קינג שעוסק בבעיות הפיקוד במבצעי הייצוב בעיראק ובאפגניסטן. קינג טוען שנוצר סוג חדש של פיקוד, פיקוד משותף, ושהחטיבה היא מסגרת פו"ש קטנה מידי להיות עוצבת היסוד של הצבא. זאת משום, שהמבצעים האלה הראו שאין לחטיבה יכולת לשלוט בצורה אפקטיבית במספר רב של מסגרות שונות שהיו תחת פיקודה. קינג לוקח את האוגדה כמקרה הבוחן ומראה כיצד היא הפסיקה להיות עוצבת היסוד בצבאות רבים למרות שהיא הייתה המתאימה ביותר להפעלת כוח במהלך העשור הראשון של המאה העשרים ואחת. יש לציין שכיום מרבית צבאות המערב, וגם צבא רוסיה, הקימו מחדש את האוגדה כמסגרת להפעלת הכוח הטקטי ו/או הרב ממדי.
הספר השני, גם הוא של אנתוני קינג והוא עוסק בלחימה בשטח בנוי במאה העשרים ואחת (Urban Warfare-In the Twenty First Centry). בספר זה, קינג בוחן את תופעת הלחימה בשטח בנוי לאורך ההיסטוריה ובמקומות שונים בעולם, כולל מבצע "חומת מגן" של צה"ל. הוא טוען שהצבאות המערביים כיום אינם מספיק גדולים למבצעים בערים גדולות, לא מבחינת כוח האדם ולא מבחינת היכולות הקיימות בהן. בפשטות ובבוטות הוא מראה שכל תהליך בניין הכוח המערבי שנשען על ההנחה שטכנולוגיה יכולה להוות תחליף למסה. אולם, במבצעים בשטח בנוי שכל בניין יכול לבלוע מסגרות משנה (פלוגה) הרעיון הזה לא תקף.
הספר השלישי, הוא ספרו של ת'יאו פארל, לא ניתן לניצחון (Unwinnable). הספר בוחן כיצד הדרג המדיני הבריטי דחף את בריטניה ואת שאר מדינות נאט"ו לתוך אפגניסטן בכלל ולמאמצי השיקום הביטחוני והאזרחי של המדינה בפרט. המטרה שהוגדרה לכוח הצבאי הבריטי, שקיבל את מחוז הלמנד בדרום המדינה, היה לאפשר את שיקום המדינה והבניית הממשל האזרחי וכוחות הביטחון האפגניים מחדש. הוא מציין כמה בעיות אינהרנטיות שמנעו את השגת המשימה: ראשית, הכוח הבריטי היה קטן מידי. הכוח הבריטי, שהיה השני בגודלו במדינה, נקבע על חטיבה אחת. זאת משום שמעבר לחטיבה אחת בכל זמן נתון הצבא הבריטי לא יכול היה לספק. הסיבות העיקריות לכך היו שעוד חטיבה בריטית הייתה פרוסה בעיראק ומסגרת התקציב הנוקשה שנקבע למשימה הצבאית. הרצון של המדינאים הבריטים לקצץ בגודל הצבא ולחסוך עלויות הוביל את תהליך תכנון המשימה ואת תהליך בניין הכוח של הצבא. כך, באוזר שבו אוגדה הייתה אמורה לפעול הוצבה חטיבה, היכן שחטיבה הייתה צריכה לפעול הוצב צוות קרב גדודי (צק"ג) וכדומה עד רמת המחלקה. בנוסף, לכוח הבריטי לא היו מספיק כוחות סיוע, בעיקר מסוקים או טנקים. לכן, הם נעזרו בצבא האמריקאי (אוויר) ובכוח הדני (שהיה משוריין). הכמות הלא מספקת של אנשים הובילה לכך שכל מבצע צבאי התחיל מאותה נקודה של קודמו ולא ניצל את ההצלחה של הקודם. שנית, הכוח הבריטי שאף להקים את התשתית למשטרה ולצבא האפגני שאמור היה להחליף אותם במשימתם. כוח זה היה לא יעיל, במקרה הטוב, ומושחת ברוב המקרים. כמו כן, השוטרים היו מיליציה של שר מלחמה מקומי או כוח חיצוני למחוז ששר המלחמה המקומי היה נלחם בו. הגודל של הכוח הצבאי הבריטי לא אפשר לו להניח לכוחות המשטרה או הצבא להיבנות בשקט וללא פעילות מבצעית. השיתוף של הכוח המקומי בדרך כלל הוביל ליותר בעיות ויותר הגבלים מאשר הקל על הכוח. שלישית, השלטון המקומי היה מושתת על מארג היחסים השבטי, על מוקדי כוח שונים באותו אזור ועל יחסי פטרון-קליינט באותו אזור. הקמת שלטון מרכזי בבירה קאבול יצרה מצב שבו לראשונה נשלחו מושלים חיצוניים שאינם חלק ממארג היחסים באותו אזור. על פניו זה שינוי לטובה. אולם, כפי שפארל מראה, המושלים שהגיעו למחוז הלמנד היו חלק ממארג היחסים השבטי אזורי של אזורים ושבטים שונים ובעיקר הם היו לא יעילים ומושחתים. הכוח הבריטי לא יכול היה להקצות כוחות בתוך המחוז להתעסק עם הבעיות שיצרו המושלים. רביעית, בגלל אוזלת ידה של הממשלה האפגנית, בעיות ביטחון הפנים ויריבויות עתיקות יומין, הטאליבן לא נעלם והמשיך להתחזק ולגדול. לתהליך זה תרם הנזק האגבי העצום שכוחות נאט"ו גרמו באפגניסטן. חמישית, מערכת הפו"ש של נאט"ו הייתה לא הגיונית וכללה יותר מידי דרכים לעקוף את הציר הפיקודי במדינה. ישנם עוד סיבות אבל נראה לי שהשם של הספר מסביר את דעתו של הכותב על המשימה של הצבא הבריטי באפגניסטן ועל היכולת להצליח בה.