השבוע נפטר מאיר שלו, שהיה מהסופרים הישראליים הבודדים שקראתי כל הספרים (למבוגרים) שהוציאו. עד כמה מהבודדים? נדמה לי אולי רק מחיים באר אני קורא באופן אוטומטי. שנאמר שייבדל לחיים ארוכים ולעוד ספרים. בכל מקרה, שלו, במותו, הפך לחלק מהמאבק פוליטי - האם ראש הממשלה כתב הספד ראוי (והוא לא). בטוויטר ראיתי ציוץ של אחד מתומכיו-שופרותיו של ביבי, שהתגאה שלא קרא דבר מספריו של שלו. האמת גם אני לא קראתי דבר מספריהם של רבים וטובים, אך אני לא מוצא סיבה להתגאות בכך. נהפוך הוא. אתם עדי שאני משתדל לקרוא, אבל לעולם לא נספיק לקרוא הכל וזו לא סיבה לגאווה, אולי לתחושת החמצה וכאב לב. אחת השיטות להכיר כותבים וכתבים שהשכלתי הדלה מנעה ממני את ההיכרות איתם וגם מגבלת השפות תורמת לכך, היא היצמדות למבחר קטן של הוצאות לאור עצמאיות. מי שעוקב או עוקבת באדיקות וגם באקראיות אחר הרשומות כאן, בוודאי שמו לב לכך שאני גרופי של אפרסמון (15 ספרים בספרייתי), תשע נשמות (115, כולל שותפויות), לוקוס (24), פטל (9) וכמובן של נהר ספרים, שממנה קניתי למעלה מ-90 ספרים. ולא רק קניתי, אלא קראתי את רובם הגדול, שהרי ידוע שהביבליומאנים בעיקר קונים. אז לפני שמגיעה אלי חבילת הספרים שקניתי השבוע מראובן, נסקור עוד ארבעה ספרים שקראתי מנהר ספרים בחודשים האחרונים ושהמתינו בסבלנות ובסובלנות לסקירתם.
נהר ספרים לוקחת אותי, לרוב, אם כי לא רק, למחוזות אירופה של המאות הקודמות. ממרנסואה-מארי ארוּאֶה וולטר הפילוסוף והכותב הצרפתי, תרגם מצרפתית ראובן מירן 4 מסות וסיפורים קצרים וניר רצ'קובסקי הוסיף עוד תרגום. הם נארזו תחת שמה של הראשונה - 'הסכנה הנוראה שבקריאה ומסות קטנות אחרות' (נהר ספרים, 2023). הנה המסה על הסכנה בקריאה מתכתבת עם הכעס הלעומתני כלפי ספריו של שלו ושל סופרים אחרים. באמצעות סיפור שהיום היה בלתי תקין לחלוטין על "השער הנעלה" - הסולטאן העות'מאני, אשר מתנגד לדפוס, וולטר מצביע התנגדות למידע וידע שהספרים עלולים להביא: "מה שיקרה בסוף שיהיו לנו ספרי היסטוריה שמהם ייגרעו הניסים והנפלאות המקבעים את האומה בטמטום מבורך. הספרים האלה יצביעו בחוסר זהירות על ההבדל בין המעשים הטובים למעשים הרעים, יעודדו רדיפת צדק ואהבת מולדת - מה שנוגד בבירור את החוקים הנהוגים במקומותינו."[עמ' 14-13]. גם במסות הנוספות וולטר מצביע על הצביעות, על הגזענות ועל האכזריות של הגזע האנושי וזאת בהימצאות השלכה של המגרעות שהוא רואה בחברה האנושית (המערבית? הצרפתית?) על דמויות מייצגות אחרות ובאמצעותן. מומלץ ביותר לקרוא את וולטר.
הספר השני הוא איגרת של מדען דתי. מדען? גלילאו גליליי בכבודו ובעצמו כותב 'איגרת לכריסטינה די לורנה' (נהר ספרים, 2022, מאיטלקית ראובן מירן, אחרית דבר מלומדה ומלמדת של פרופ' רז חן-מוריס). לאחר ארוחת בוקר אצל הדוכסית הגדולה של טוסקנה לקראת סוף שנת 1613, שבה צצו המתחים הדתיים והאידיאולוגיים המוסדיים שהביאו בסופו של דבר את גליליי לחזור בו ולמלמל "ואף על פי כן, נוע תנוע" במאבק האימתני על מי סובב את מי. באיגרת שאיננה קלה לקריאה מסביר גליליי באמצעות כלים פילוסופיים, לוגיים ואמוניים, מדוע התגלית שכדור הארץ סובב את השמש, רק מחזקת את האמונה ואיננה סותרת את הדת. הגילוי של האמת העובדתית [יסלחו הללו שמאמינים שכדור הארץ שטוח] מחייבת "כיוון שכך, ומאחר ששתי אמיתות, כפי שאמרנו, אינן יכולות לסתור זו את זו, מוטל על הפרשנים הנאורים להתאמץ לחדור למשמעות האמיתית של הפסוקים בכתבי הקודש; משמעות שתתאם ללא ספק לטיעונים הטבעיים שעל אודותם הגענו קודם לכן לוודאות ולביטחון באמצעות החושים או ההוכחות הדרושות."[עמ' 28]. בקיצור איגרת על הכרה, אמונה, עובדות ויישוב סתירות. אחרית הדבר של חן-מוריס חיונית להבנת הדברים להדיוטות שכמוני, ואולי אפילו מומלץ לקרוא אותה קודם. מורכב אבל מומלץ לא רק לחובבי האסטרונומיה. אם כבר עסקינן במשני מסילות כוכבים, אז המלצה ישנה על הביוגרפיה של קפלר מאת קסטלר.
בחזרה לצרפת. פול ורלן משורר "מקולל", מטורף, וגאון. מי שירה בחברו, שהתאהב, נטש וניטש, חלה במגוון מכאובים ומחלות ובעשור האחרון לחייו בילה כ-1301 ימים בבתי חולים שונים. כואב פיזית ודואב נפשית, כתב ולרן רשימות ממיטות חוליו - 'בתי החולים שלי ועוד רשימות על בית החולים' (נהר ספרים, 2022, מצרפתית ואחרית דבר איריס ירון-לקונט). הוא כותב על הסביבה הקרובה, החולים, האחיות, הרופאים, הזמן, העיסוקים, החברים שנמצאים מיטה ליד: "אם הייתי מאושר בתכלית בבית החולים זה שהוא, כולי תקווה, אחרון? לא. אך בילית שם חודש שלו, נתון לטיפוליו הלבביים והעדינים של סגל רפואי מושלם וצוות זוטר שאין מסור ממנו. אפילו ה'חברים' היו נעימים, רובם ככולם, וידידותיים. בייחוד, אחד ביניהם, חייל - איזה גבר נורא, כולו שפמים!".[עמ' 85]; וכמובן על עצמו ונפשו, על החשש מהמוות ומהחיים: "...המוות והרצון והמעות,/שליחים טובים ומהירי צעד,//שליחים טובים וקלי רגל/המסתערים על אומלל זה, אני".[עמ' 54] מסע הזוי בנפשו של ורלן ובפריז התחתית של סוף המאה 19. מורכב, אבל מומלץ ביותר, לא רק לחובבי המשוררים המקוללים.
