אין כמעט ספק שאחת הטעויות הפטאליות בהקשרי סביבה והטבע במדינת ישראל היא ייבוש אגם החולה. הרעיון של שינוי מהותי-טראומטי בנוף הוא לא עניין חדש, וסדרי הגודל של ייבוש החולה, מתגמדים לעומת פרויקטים מגלומנים בעולם כמו סכר הנילוס ואחרים. כמובן שגם כל הקמת בית ויישוב משנה את הטבע. אבל בכל זאת יש משהו שונה. ייבוש אחד מהאגמים המועטים שיש בארץ ישראל תחת התפיסה של "נלבישך שלמת בטון ומלט" הוא ללא ספק סמל, הגם שניתן לקרוא ולפרש אותו מזוויות שונות בזמן, במרחב ומנקודת המבט. בכל מקרה יש טעם לשאול מדוע בחרתי לקרוא בספרו של יהודה קרמון - 'עמק חולה הצפוני - פרק בתולדות הנוף של ארץ-ישראל' (מאגנס, 1956). בלי קשר לחיבה שיש לי לארץ, לנוף וטבע, ואולי עם קשר, התחייבתי להרצות בעניין אצבע הגליל, מלחמות ומלחמה, ולכן התחלתי לקרוא על האזור.
הספר נכתב במהלך מפעל הייבוש, אשר יישם כאמור את החלום הציוני מראשית המאה הקודמת להפיכת מרחב האגם והביצות לקרקע חקלאית, והוא מתאר את רכיבי הנוף הטבעיים והאנושיים של העמק. הוא פותח ברקע הטבעי של הנוף. כלומר, הטופוגאפיה, האקלים, ההידרוגרפיה, הקרקעות והצמחיה; הוא ממשיך בסקירה של השינויים שהתרחשות בעמק, באגם, בנחלים במשך מיליוני השנים. לאחר מכן עוסק קרמון (1995-1919) פרופסור לגיאוגרפיה, שספר זה הוא סיכום עבודת המוסמך שלו וספרו הראשון במה שהוא מכנה הנוף התרבותי, במסגרת שלושה פרקים. החל מהתקופה הפרהיסטורית עד ימי הביניים; התפתחות היישוב הערבי עד ימי המנדט ובכלל זה חלקם של שבטי העוארנה בחיי העמק; והפרק האחרון המכונה בגאון - 'השינויים בנוף בעקבות היישוב היהודי המודרני' עוסק ביישוב עד הקמת המדינה; ולאחריה. בדגש על הפן הכלכלי וניצול האדמות ועיבודן, וכן בעתיד האפשרי של מעברת חלסה היא קרית שמונה. לספר מצורפות במעטפת הצד מפות שהכינה אשתו מרים קרמון ששימשה ככרטוגרפית באוניברסיטה העברית.
