ביוגרפיה היא סיפור חיים של אישה או איש שנכתב על ידי אחרים, להבדיל מאוטוביוגרפיה הנכתבת על ידי האדם עצמו. אני קורא מדי פעם ספרים משני הסוגים, בעיקר כאלו של אנשי צבא. כזה אני צר עולמי כשוחה אישית. בסקירה הזו מוצגות שתי ביוגרפיות שנכתבו על מפקדי צה"ל שנהרגו במלחמות ישראל ושקראתי זה עתה - אלוף יקותיאל אדם וסא"ל אבי לניר. אולי כמה הערות או מחשבות לפני שניגש לסקירות.
הספרים נכתבו במימון המשפחות. זה בסדר, המחברים לא אמורים לעבוד בחינם, אבל יש לכך כמה השפעות. עם כל החופש היצירתי והמחקרי של הכותבים, הם בוודאי שוקלים את מה תגיד המשפחה המממנת ואשר יש לה רצון להנציח את צדדיו הטובים של מושא הספר. והביוגרפיות שנסקרות מלאות בשבחים, כמעט רק בהם. לא שלא מגיע למושאי הספרים תשבוחות רבות, אבל דומה שהכותבים סרקו את כל המילון ומצאו כל מילת הלל ותכונת אופי ייחודית-חיובית עד שהקורא מתחיל להתגרד באי נחת. הביוגרפיות שמפורסמות הן של מי שיש הרוצים להנציחו ויכולים למממן זאת. כלומר יהיו אחרים שסיפור חייהם לא יזכה לספר, לא בגלל שהוא לא מעניין וחשוב פחות אלא אין מי שישלם. עניין נוסף שקשור לכתיבה ביוגרפית צבאית היא שלא פעם הכותב או הכותבת אינם בקיאים בתחום הביטחוני-צבאי של תקופת האיש וכך נופלות טעויות שהיו יכולות להימנע. למשל בספר על קותי, עמ' 85 נכתב: "במחצית שנת 1970 ממונה קותי לתפקיד חדש - רמ"ט (ראש מטה) פיקוד צפון, יד ימינו של אלוף הפיקוד חקה." חקה נכנס לתפקידו רק באוגוסט 1972. עד אז שימש קותי כיד ימינו של מוטה גור. ומכיוון שקותי הושאל למוסד ב-1972 [לא ברור מהספר בדיוק מתי] הרי לא הספיק לעבוד הרבה עם חקה בפיקוד, אם בכלל. בספר על לניר בעמוד 194, מתואר יום 12 באוקטובר 1973, וכתוב: "בשעות הבוקר המוקדמות צה"ל חוצה את הקווים אל תוך שטח סוריה... כוחות השריון מתקדמים בשני טורים. הראשון, ובו שני גדודי שריון, נערך לכיבוש הכפר הסורי מזרעת בית ג'אן. השני התקדם לעבר תל שמאס...". צה"ל נכנס לשטח סוריה בצהרי 11 באוקטובר והתקדמות שני הטורים מתארת רק את תנועת אוגדה 36 וחסרה את תנועת אוגדה 210 דרומה לה. או.קיי. זה רק אני ומספיק עם הנוקדנות. נגיד רק שלא חייבים את כל ההיסטוריה בביוגרפיה אבל מה שנכנס בבקשה שיהיה מדויק, וששתי הביוגרפיות מומלצות לקריאה.
יניב מגל שכבר כתב עם מתן וילנאי את האוטוביוגרפיה שלו כתב את 'קותי -סיפורו של סגן הרמטכ"ל אלוף יקותיאל אדם' (מטר, 2023). את הספר קיבלתי מההוצאה לסקירה. עם כל המגבלות שנגעתי בהן, זה ספר חשוב המתאר את דרכו של לוחם ומפקד שהכרתי מעט מאוד את פעולותיו. לדור הנוכחי שעוד מתעניין בגנרלים הוא נודע כסגן הרמטכ"ל שנהרג ב-1982. אבל דרכו הצבאית עוד מקורס המ"מים בג'וערה היא מרתק. הקשר שלו לאדמה ולטבע שבו השתמש לסיירות ולהבנה טקטית החל ממלחמת העצמאות, הוא מאפיין חשוב וחיוני של לוחם. כמו ביוגרפיות דומות המחבר בחר כמה עניינים מרכזיים למקד בהם את הסיפור ולהרחיב בתיאור. במקרה של קותי ניתן בין השאר למצוא את פיקודו על חטיבה 99 בקרב אום קטף; את ניהול מבצע "קינוח" לכיבוש החרמון, 22-21 באוקטובר 1973, וחלקו החשוב בהוצאת מבצע אנטבה לפועל. במקרים הללו אין חידוש, לפחות עבורי, והמחבר נסמך על חיבורים קודמים, כספרו המפורט ביותר של משה גבעתי על קרבות החרמון. מטבע הדברים לא נדון חלקו של קותי במספר הנפגעים הגדול ומדוע לא נוצלה תנופת חטיבה 317. כלומר יש הסברים-תירוצים אבל לא ניתוח מקצועי. חידוש עבורי היו פעולותיו כסגן הרמטכ"ל בשנות בניין הכוח אחרי מלחמת יום הכיפורים ובשלבי הנסיגה מסיני. תיאור ימיו האחרונים מחזרתו מלימודים בארה"ב עד מותו המיותר לחלוטין במרתף בניין בכפר דוחא כואב. כמובן שלא חסר החלק שתמיד מעניין של סגירת חשבונות, במקרה זה עם שרון. כמובן ישנם נושאים נוספים המעידים על מנהיגותו [ראו סקירתו של גל פרל פינקל] וגם למדתי למה היה עם כומתה על הראש כל הזמן. לסיכום, ביוגרפיה מומלצת שמחזירה לפחות לזמן מה את דמותו הנשכחת מעט של מפקד צנוע למקום הראוי לה.
