האמת? כל האמת? ורק האמת? כאשר ראיתי שההוצאה לאור, מהאהובות עלי - 'תשע נשמות' בהנהגת אוריאל קון התחילה למכור יינות התחלתי לדאוג. מה השלב הבא? א. קון מתחרה בג. יפית ומוכר בובות חדי-קרן, פאזלים וקלמרים במקום ספרים? מילא למכור, אבל להפסיק לבחור ספרים מעולים עבורי. כן עבורי, כי אני לא יודע מה אתכם, אבל אני קראתי את כל מה שיצא עד כה ב'תשע נשמות' חוץ מאיזה ספר שירה ומחזה, ומבחינתי זה חמור. ובכלל אני כבר מושקע בשני מינויים לשנה הקרובה. סכום לא מבוטל, ואני לא שותה אלכוהול ולא אוהב בובות חדי-קרן. אבל ביום חמישי הגיע משלוח ובו שני ספרים, כל אחד מהם ממינוי אחר, ושניהם בחירות מצוינות של ההוצאה. האחד, מסדרת ריזרב, כנראה סדרה לאליטיסטים או לסנובים שבינינו, 'עין תחת שן' של ריקרדו סטרפאסה הארגנטינאי האורבני, והשני מהיבשת הישנה, מאנגליה של גני האחוזות ומהדשא הירוק והלח של הכפר - 'זיכרונותיו של גנן אנגלי' מאת רג'ינלד ארקל (2021, תרגום מאנגלית לי עברון). להבדיל מאלכוהול, ולמרות שאני חי שנים בעיר, אני בנשמתי פלח. אפשר להוציא את בעז מהפלחה, אבל לא את הפלחה מבעז, ובכל מקום שגרנו ובמקום שאנו גרים אנחנו זורעים, שותלים, גוזמים, קוטפים ועוקרים, ובעיקר צופים בעצים ובצמחים חיים וגדלים.
זהו סיפור חייו של הגנן הראשי, הרברט פינגאר שזקן והוא מציץ חלון בקתתו בגן שטיפח כל חייו ונזכר בתולדותיו, בתולדות הגן ובעונות השנה והחיים. איש ללא משפחה, צולע וקצת דחוי, מוצא את מקומו ועולמו בגינון. צומח לאט לאט בתמיכתה של בעלת האחוזה, שהיא בוודאי הדמות שאהב והעריץ בחייו. האופן שבו היא "מגדלת" את פינגאר, מצמיחה אותו, עד שנהיה אישיות: "אבל לא היה קל איתו. רגע אחד הוא היה מורט את עצבייך, כי הוא התעקש לעשות הכול בדרכו, וברגע הבא הוא היה מתוק כל כך עד שכמעט התחשק לך לבכות." "כמה מוזר!" "מוזר? בכלל לא," אמרה גברת צ'רטריס, "פינגאר היה גנן... פשוט גנן... וכאלה הם הגננים." [עמ' 189] אך למרות שמכנים אותו פרח-תרח, ומעריכים את חוכמתו וישירותו, הדור מתחלף, הגברת מזדקנת, ומה יקרה עם הגנן הזקן. ויש גם את האין -אלוהים, אבל יש את האמונה באדן ובטבע. בספר יש את אחת מהפסקות האפיקורסיות שקראתי: "באמת, שרלוט," אמר הכומר, "הייתי מעדיף שלא תתערבי. מה את יודעת על ענייני הכפר? את נמצאת כאן רק שתי דקות." "אם כבר מדברים, אדוני הכומר," נשמעה התשובה המפתיעה, "מה אתה יודע על גן עדן? לא היית שם אפילו רגע." [עמ' 50]. והיא גם מעידה על סגנון הכתיבה של ארקל.
