דימה אדמסקי כתב ספר שלא הבנתי את האקטואליות שלו ואת חשיבותו עד שנערכו הכוחות הרוסים על גבולה של אוקראינה ופתחו במלחמה, ובמיוחד כשפוטין הכריז על כוננות גבוהה במערכי הגרעין של רוסיה. מדובר בספר עם שם מעט מפחיד ומבלבל - 'אורתודוקסיה גרעינית רוסית' (מודן, מערכות ומשרד הביטחון-ההוצאה לאור, 2021), אבל חשוב ביותר להבנת רוסיה של פוטין. [גילוי נאות או שניים קיבלתי את הספר לסקירה מהמחבר ומהוצאת 'מערכות']. אדמסקי, חוקר קפדני בעל גישה למקורות מגוונים ומקוריים מגלה יכולת ניתוח של שפה במובנה הרחב שאיננה מוכרת, לפחות לי. דבר המאפשר לו לקרוא הן את השורות והן את שביניהן בהקשרה של התרבות האסטרטגית הרוסית, של הכנסייה האורתודוקסית הרוסית וקהילת הגרעין הייחודית לרוסיה על שלל מרכיביה.
מאז ראשית שנות ה-90, הפכה הדת האורתודוקסית לחלק בלתי נפרד וחיוני מהביטחון הלאומי ברוסיה וחלק גובר והולך בזהותם של האזרחים הרוסיים. לאחר הקדמה בה מציג אדמסקי את המקורות ואת גישות המקריות שבהן הוא נוקט, מחולק הספר לשלושה חלקים כל אחד סוקר עשור, וגם הוא מחולק לשלושה חלקים: יחסי מדינה-כנסייה; הקשר אמונה-גרעין והמצאת מיתוסים אסטרטגיים. בסופם של שלושת העשורים: "הכנסייה הפכה לבשר מבשרו של הצבא, בעיקר ב"שילוש הגרעיני"" - יחידות הטילים הגרעינים, הצי הגרעיני, בעיקר הצוללות, וחיל האוויר הגרעיני. כשאליהם קשורים גופים וגורמים נוספים בקהילת הגרעין. זו תיאור היסטורי שיטתי של תהליך הדתה מוכוון ונשלט על ידי ראשי הכנסייה וראשי קהילת הגרעין והמדינה הרוסית-פוטינית, עד הקמת מנהל החינוך הצבאי שבו מעורבים הכמרים, הפוליטרוקים, ואנשי הפסיכולוגיה הצבאית. אולי מנהל המשלב בצה"ל את הרבנות הצבאית, חיל החינוך וממד"ה ובכלל זאת בית הספר למנהיגות (ביסל"ם). ובעיקר עד הפיכת השיח הדתי לדומיננטי ביותר בחשיבה הביטחונית לאומית של ההנהגת הרוסית
