שוב אני נקלע למצב שבו צריך לבחון ואולי גם לשפוט טקסט שנכתב על ידי אישה, שחורה וילידת אי מנוצל ומושחת. ואני הרי גבר לבן, די פריווילג עם פנסיה תקציבית וכו', איך אוכל לשפוט בכלל את נקודת המבט של ג'מייקה קינקייד ב'מקום קטן' (לוקוס, 2016 [תרגמה והוסיפה הערות רונה משיח, אחרית דבר עמרי הרצוג])? כפי שמתאר הרצוג באחרית הדבר, בביקור של קינקייד באוניברסיטת תל-אביב, ניסתה אשת אקדמיה בכירה להסביר לסופרת שהיא מרגישה כמוה - זרה בכל מקום ומתויגת, וזו הביטה בה ואמרה "לי את נראית לבנה לגמרי". נו? אז מה אני אומר? בכל מקרה זה טקסט מתריס כנגד ה"עליונות הלבנה", כנגד המורשת הבריטית, ההיסטוריה של העבדות וההשפלה, וכנגד המושחתות הנמשכת שעוברה בירושה מהשלטון הקולוניאליסטי הבריטי למושחתים המקומיים באי הולדתה - אנטיגואה.
קינקייד, כך כתוב באתר ההוצאה, "נולדה באנטיגואה ב-1949, סופרת, מסאית, מרצה לספרות וגננית מושבעת. בילדותה הייתה תלמידה מחוננת, אך נאלצה להפסיק את לימודיה בגיל 17 עת נשלחה לניו יורק לעבוד כמטפלת. כעבור שלוש שנים התפטרה, נרשמה ללימודים גבוהים והחלה לכתוב טורים לעיתון ולפרסם סיפורים קצרים. ויליאם שון, העורך האגדי של ה"ניו יורקר" זיהה את קולה הייחודי וצירף אותה לכותבי הטור היוקרתי "שיחת העיר"." הכתיבה שלה מושחזת, צינית וחודרת בין הציפוי הגס אך הדק של היופי התיירותית של אי מולדתה. והיא אכן מבקשת מהתייר הפיזי אך גם המדמיין מרחוק להתבונן מעבר למסכים המזויפים: ״אם תבקר באנטיגואה כתייר, זה מה שתראה. אם תגיע בטיסה, תנחת בנמל התעופה הבינלאומי וי-סי בירד. וֵרֶה קורנוול (וי-סי) בירד הוא ראש ממשלת אנטיגואה. אתה אולי תהיה תייר כזה שישאל את עצמו למה ראש ממשלה מעוניין שיקראו על שמו נמל התעופה – למה לא בית ספר, למה לא בית חולים, למה לא איזה מונומנט ציבורי מרשים? אתה תייר ועוד לא ראית בית ספר באנטיגואה, עוד לא ראית בית חולים באנטיגואה, עוד לא ראית מונומנט ציבורי באנטיגואה. כשהמטוס שלך יתכונן לנחיתה אולי תאמר לעצמך, כמה יפה האי אנטיגואה – יפה יותר מכל האיים האחרים שראית.״, היא נועצת מזלגות ב'לבנים' שיסדו את המושבה ואת התנשאות של השלטון, אך גם בחוסר היכולת של תושבי האי, שהם בעצם צאצאי העבדים, להשתחרר מהמסורת הגרועה ואולי מהתורשה הגנטית של העבדות: "ואולי יש בזה משהו, כי מוסד שלעתים זוכה לשבחים באנטיגואה הוא בית הספר להכשרה במלונאות, בית ספר שמלמד אנטיגואנים להיות משרתים טובים, להיות אפס מוצלח, שזו המשמעות של משרת. אנשים לא מסוגלים לראות את הקשר בין האובססיה שלהם לעבדות ובין השבחים שהם חולקים לבית הספר להכשרה במלונאות". [עמ' 52].
